אהובתי,

די בדיוק לפני 3 שנים זה קרה.
למזלי נבחרתי לפגוש בך ואת בי. למזלי קרה ה״קליק", כמו שקראת לזה..
ולמזלי זכיתי בחברה הכי משמעותית שהייתה לי בחיים הבוגרים.
כמה דברים עוד יש לי להגיד לך, כל יום נוספים עוד..

נפגשנו בחוג עיסוי תינוקות, רק לכתוב את זה מעלה לי חיוך על השפתיים. כמה דברים קרו שם. אבל מה שהכי בלט היה כמה את לא מתחברת לחוג המעיק הזה ומחכה שייגמר כבר 🙂 אני זוכרת שיום אחד איחרת והמדריכה חיכתה לך, ואחרי זה צחקנו ואמרת לי שקיווית שנתחיל בלעדייך..
בדיעבד צחקנו על עצמינו, שכ"כ מיהרנו לקחת תינוקות בנות חודש וחצי לחוג.

אחרי שנפגשנו גילינו שילדנו בהפרש של 3 ימים זו מזו, וכך התעצבנו לנו יחד בתור אמהות טריות. אפשר להגיד שהיית החונכת שלי… תמיד ידעת באיזה שלב התפתחותי אנחנו, ומה צריך עכשיו. וכמובן שלימדת אותי לעשות תחנות בבית, כדי להעביר בהן את אליה ולפנות לעצמי זמן.

ואז כשהיית בהיריון שני, המשכת בחונכות ו.. אי אפשר להתעלם מחלקך בקיומו של אריאל 🙂
מאוד עזרת, בלשון המעטה, להביא אותי לתובנה שהגיע הזמן להמשיך הלאה ולעשות עוד ילד. לצערי, לא פגשת אותו אבל הספקת לראות תמונה.

לפני כמה חודשים נפגשנו ואמרת לי ״אני צריכה את הפסיכולוגית שלי״. ואני זוכרת שזה מאוד החמיא לי אבל גם מאוד הפתיע אותי, כי בתפיסה שלי, את היית הפסיכולוגית שלי..

מאז שבחרת לעזוב אותנו, אין יום שאת לא במחשבותיי, ועם הזמן כמובן שהגעגועים גדלים.
אני לא מפסיקה לחשוב על העובדה שזכיתי בך לזמן כל כך קצר, כמו מלאך כזה שבא להאיר לי את הדרך, רמז כמה רמזים, והמשיך הלאה.

האמת שכתבתי לך בראש כל כך הרבה פעמים, אבל זה כל כך כאב, והרגשתי שאני לא מסוגלת עדיין להשלים עם זה ולכתוב ממש. עכשיו כשאני עושה את זה אני מרגישה שיש לי מעין גדול לשאוב ממנו, ויש עוד הרבה מה לכתוב.