הספד של דקלה קפצן באזכרה

יפה שלי,

חזרנו עכשיו מהבית שלך , היינו עם עמירוש והבנות.

איתי ויובלי שיחקו כ"כ יפה ביחד ושמעתי אותך אומרת לי ממש כמו תמיד "דיקי את
תהיי חמה טובה…." .

יובלי החליטה שהיא מופיעה, היא נעמדה על השולחן, שרה ורקדה
היא הייתה כל כך מקסימה.

וגילגול, גילגול הולכת ומדברת (בעיקר אומרת "אבא") והיא מבינה הכל, היא ילדה מהממת וזה לא ייתכן שאת לא כאן כדי לראות אותן ולגדל אותן בכיף ובאושר עם עמירוש.

כמה ימים אחרי שגילו את המחלה בכית ואמרת לי שאת יודעת שאף אחד לא יודע מה יהיה איתו, אבל
אצלך באמת יש סיכוי שלא תהיי בחתונה של יובלי, ממי שלי מה לא הייתי נותנת כדי שלפחות היית מספיקה להיות ביום הולדת 3 של יובלי.

אני מתגעגעת אליך, מתגעגעת לטלפון בבוקר, אפילו שרב הפעמים אמרת לי שאת עדין בבית או  ניתקת אותי לטובת שיחה עם אמא שלך, מתגעגעת לאס.אם. אסים שהחלפנו במהלך היום (כי לשתינו לא היה זמן לדבר) מתגעגעת לאחה"צ שהיית באה עם יובלי, מתגעגעת לסופי השבוע, לבילויים ביחד, לערבים שהיינו ארבעתינו מתגלגלים מצחוק, מתגעגעת לשיחות והעצות, לתובנות ולכך שתמיד הרגעת את המצפון שלי בכל מה שקשור לקריירה וילדים, מתגעגעת לכנות הזו שלך, לכך שיכלתי לספר לך הכל והאמת שבכלל לא הייתי צריכה לספר כי קראת אותי, הספיק לך מבט אחד שלי כדי לדעת מה אני
מרגישה ומה עובר לי בראש, ניתחת את המצב וייעצת את העצה הכי טובה שיש, אני מתגעגעת אליך וחושבת עליך כל הזמן וכל גופי כואב מרב געגועים.

מכתב לנועה

נועל'ה שלי,

עברה שנה, והחיוך שלך לא יוצא לי מהראש.
איפה שאני לא נמצאת אני רואה אותך.
מופיעה מולי פתאום מטיילת עם העגלה, מחייכת אליי מפינה מרוחקת.
רואה אותך מאחור, דקה וזקופה, עם השיער אסוף בקליפס, ואז את מסתובבת ואני כל כך מתאכזבת לראות שזו מישהי אחרת.
לא משנה מי,
ואז אני אומרת לעצמי,
– נועה לא פה –

בשנה הזו שעברה, למדתי עלייך עוד כמה דברים.
בעיקר כמה אהבו אותך וכמה היית משמעותית בחיים של אנשים כה רבים.
לא שלא ידעתי קודם את כמות האנשים שהיית קשורה אליהם והיו קשורים אלייך, לא ידעתי עד כמה עמוק זה היה.
אני קוראת את כל מה שכותבים באתר שלך, (מאמינה שיש לך אתר?)
וממי, אני קצת מקנאה.
מקנאה בזה שאנשים רבים הכירו אותך בצורות שאני לא הכרתי. ואני גם שמחה כל כך שהצלחת לנגוע בכל כך הרבה אנשים.
אני רוצה להגיד לך שזה לא פרופורציונאלי לכמות החלקיקים שלך בגוף.
איך נועה קטנה כל כך מצליחה לשלב כל כך הרבה דברים ולהיות מסורה לכולם ואת הכל לעשות באופן מושלם?
זוכרת שקראו לך מחופשת הלידה לקבל פרס הצטיינות?
אמרתי לך שאני מעריצה אותך.
ממי, אני מעריצה אותך (ואני לא מאמינה בהערצה), פשוט לא השארת לי ברירה.
אבל יש לך חיסרון אחד גדול,
את לא פה איתנו,
תודי שזה חיסרון ענק.
ממשיכה לראות אותך ואת החלקיקים שלך במשפחה המדהימה שלך, וזה נותן כוח.

עברתי הרבה במהלך השנה הזו, בכל משבר, התלבטות ואושר גדול היית איתי, לחשת באזני דברים שמיועדים אליי בלבד.
ניתחנו ביחד אירועים וסיטואציות. אם היית פה היית כבר יודעת לכוון אותי בדרך הנכונה עם הראיה הכל כך אינטיליגנטית שלך על החיים.
אני זוכרת אותך חיה ותוססת.
ממי, אם זה לא ברור, אני מתגעגעת אלייך מאוד.
את איתי בליבי תמיד.

נ.ב
אני אוהבת אותך (וסליחה על הקיטש),
מור.

הספד של מיכל דואני בהירי

יפה שלי

 למי שהספיק לה מבט אחד ממני,

כדי להבין סיפור שלם שרציתי לספר

למי שהעזתי לספר לה דברים –

שלא העזתי לספר לעצמי

למי שהיתה שם בשבילי-

כשאף אחד אחר לא היה

למי שתמיד היתה חלק ממני

ותמיד תישאר כזו

כשחלית, לא העלת את המוות כאופציה ממשית.

לא האמנת שיום אחד פשוט לא תהיי.

גם אני לא.

באחת השיחות שלנו ביקשתי ממך לא להעלם לי.

הרי ידעת שאת החברה "הכי טובה", וככזו- יש רק אחת כזו.

זה דבר שזוכים לו פעם בחיים.

הבטחת לי שזה לא יקרה ,לפחות לא בעשורים הקרובים

אמרת שיש לך עוד יעד וביום ההולדת החמישים שלי תקראי חלקים מהמכתבים שכתבתי לך, ויש מאות.

צחקת שיום יבוא והבנות שלי ידעו על מה אמא שלהן חשבה וחלמה בגיל 16

אהובה שלי,

זו ההבטחה היחידה שאי פעם הבטחת לי- ולא קיימת.

ועכשיו, אני מוצאת את עצמי יושבת וקוראת מכתבים שלך,

העברנו חיים שלמים ביחד.

בחרתי להביא חלק מהם, ואני מתקשה להאמין שאלו הנסיבות, כדי שיובל וגילי יזכו לדעת גם הן,

על מה אמא שלהן חלמה בגיל 16,

מה העסיק אותנו כל כך, מה הרגיז אותך

ובעיקר כמה שהיית חברה אמיתית ונאמנה

תודה על מה שהענקת לי

זה המון.

ובכל זאתרציתי עוד

מיכל דואני בהירי

 

 

הספד של רימה פוגץ' שנדלזון בת כיתתה של נועה

נועה,
עדין קשה לי להאמין שאלה הנסיבות בהן אני כותבת לך. אני כותבת את השורות האלה, ועדין מתקשה לעכל שלא את תהי זו שתקראי אותן.
את ואני למדנו באותה הכיתה בתיכון. לא היינו חברות, רק למדנו באותה הכיתה. הזכרון שלי ממך הוא חד וברור – קטנטונת מקסימה, עם עיניים בורקות, עם חיוך תמידי על הפנים, עם אנרגיות מטורפות, תמיד מוקפת חברים, תמיד נראית כה שמחה ומאושרת.
לא היינו בקשר, את ואני, רק חברות בפייסבוק בשנים האחרונות. ראיתי מדי פעם את התמונות שלך, את יודעת, רפרופים של סקרנות של מה קורה עם בני כיתתי ותו לא. ראיתי שאנחנו בשלבים די דומים בחיים – התחתנו באותה השנה, וגם לי שתי בנות קטנות, בגילאים קצת גדולים משלך. והשגרה הרגילה, החיים, הכל כמו שצריך להיות.
את הרגע בו קיבלתי את הידיעה על פטירתך אני לא מצליחה לשכוח. התקשר אלי חבר שלמד איתנו בכיתה, שראה מודעת אבל בשכונה שלנו, שכונת הילדות שלך. "נועה פוקס רייסמן" הוא אמר לי, "זו בטח לא נועה שלמדה איתנו, נכון?". "לא יכול להיות שזו היא", אמרתי לו, "חכה, אני אבדוק בפייסבוק". נכנסתי לדף שלך, וכמה אירוני – הוא המשיך להיות רגיל, מלא חיים, בדיוק כמוך. רק שהדרך משם לשם המשפחה של בעלך הייתה קצרה, ואז, כשראיתי, חשכו עיני. אני זוכרת שהתיישבתי על הכיסא, ולא הצלחתי לזוז. ביקשתי מבעלי שיקח את הבנות, שלא הבינו מה קרה לאמא.
לעתים קרובות מוות של אנשים שאתה לא מכיר, או מכיר בעקיפין מאוד, או שהם פשוט לא קרובים מספיק, עובר לידך בלי שתשים לב. זה יכול לתפוס רגע מהחיים שלך, רגע של צער אולי, ואז זה חולף, והחיים חוזרים לשגרה. ולפעמים זה תופס אותך.
המוות שלך תפס אותי לא מוכנה. לא מוכנה לכך שמשהו כזה יכול לקרות למישהי בגיל שלי, בת כיתתי, מישהי מקסימה כל כך וכל כך אוהבת את החיים, אמא לילדות קטנות, בת, אחות, אישה. במשך ימים הייתי הולכת לישון ומתעוררת כשאני חושבת עליך ועל משפחתך. לאחר כמה ימים נפל האסימון והבנתי שאני גם מכירה את אמא שלך, הגננת המקסימה אליה כה קויתי שבתי תגיע השנה. וזה רק הגביר את הכאב שלי בשביל משפחתך.
בימים האחרונים קראתי באתר שהקימו לזכרך. אתר על החיים שלך. קראתי על איזו חברה היית, ואיזו אמא היית, איך הצטיינת בכל שלב בחיים שבו היית. קראתי עם דמעות בעיניים את הדברים המרגשים שכתבו עליך, ומדי פעם היה נדמה לי שזה בכלל לא אמיתי. איך זה יכול להיות אמיתי כשאת מביטה מהמסך עם העיניים מלאות החיים שלך, העיניים שאני זוכרת מלפני יותר מחמש עשרה שנים, שלא השתנו כלל בכל הזמן הזה.
אני מאחלת למשפחתך שתדע להמשיך הלאה, ושלא ידעו עוד צער לעולם ואני בטוחה שאת תמשיכי לשמור עליהם מלמעלה.
יהי זכרך ברוך

הספד לנועה – רוני חברה של נועה

נועה שלי,

איך כותבים מכתב פרידה כשאני בכלל לא מצליחה להבין שאת איננה.

כשסיפרת לי לפני פסח שמצאו משהו ועכשיו את בבדיקות כל כך רציתי להאמין שהתשובה לא תהיה המחלה הנוראית הזאת. אחרי כמה שבועות כשסיפרת לי את התוצאות אני זוכרת את הקול שלך, בטוח והחלטי היה לי ברור שאת יוצאת למלחמה ואת מאמינה שתנצחי.

עבדנו ביחד שנתיים וחצי, את היית "הבוסית" שלי, יותר נכון להגיד שאת היית "המנטור" שלי. בתקופה שלנו יחד היית בשבילי מודל לחיקוי, ראיתי אותך מנהלת את התחום שלנו באסרטיביות שכל כך אפיינה אותך, ברגישות ובנחישות. למדתי ממך המון ואני מקווה שאת יודעת כמה שאני מודה לך על כל מה שעשית עבורי גם בפן המקצועי אבל בעיקר בפן האישי.

אני מודה שתמיד הסתכלתי עליך בסוג של הערצה, היית מושלמת בעיני, בחורה מבריקה שכולם אוהבים, שמנהלת את העולם על פי רצונותיה, שום דבר לא יאט את הקצב שלך, עבודה ,בית, חברים, משפחה ותמיד היה לך זמן להכל ולכולם. גם בתקופה של המחלה ניסית להמשיך באותו קצב, ביום שבאנו לבקר אותך הסברת לנו שאנחנו יכולות להיות רק עד הצהריים כי אח"כ יש לך תוכניות נוספות.                                  

אני כל כך שמחה שיצא לי לראות אותך במהלך התקופה הזו, כשהיינו אצלך באותו בוקר דקלה, אלין ואני זה היה שוב אנחנו, "הרביעיה" צוחקות, מרכלות ומספרות סיפורים אישיים. סיפרת לנו על כל מה שאת עוברת, על המלחמה שלך, על היומיום עם עמיר והילדות, הצחקת אותנו עם הסיפורים על הפאה, דיברנו על החזרה לעבודה ועל איזה כיף יהיה אם שוב נעבוד ביחד. את כמובן רצית לשמוע עלינו, התעניינת והקשבת לנו מספרות כל אחת על חייה האישיים. אני זוכרת שיצאנו משם והיתה לי הרגשה שהכל יהיה בסדר, החלמה קשה וארוכה אבל את היית כל כך חזקה ואופטימית שלא יתכן סוף אחר.

תמיד צחקתי עליך שאיך יכול להיות שכל שבוע יש לך לפחות שתי חתונות או אירועים אחרים. לצערי בלוויה ובשבעה הבנתי את כמות האנשים האדירה שהקיפה אותך ואהבה אותך. ביכולת הנתינה המדהימה שלך הצלחת לאגד סביבך כל כך הרבה אנשים ואני מאמינה שכולם מרגישים עכשיו את אותו חור גדול שנפער בלב.

כל בוקר כשאני מגיעה למשרד אני מסתכלת על הפתק שהשארת לי ביום שיצאת לחופשת לידה, כתוב שם: "בהצלחה מותק, אוהבת נועה", הפתק הזה בלי הרבה מילים גורם לי כל בוקר להחסיר פעימה ולקלוט שזאת הפרידה שלך ממני.  אני רק רוצה להגיד לך בחזרה כמה שאני אוהבת אותך ושמחה שהיינו חברות ושוב תודה על מה שהיית עבורי.

אוהבת המון ומאוד מתגעגעת

רוני

הספד של אלין, חברה של נועה

חמוד היית חברה יחידה במינה, הרגשתי במחיצתך חברות יוצאת דופן של אכפתיות, תמיכה, עצות ופרגון שלא חוויתי מעולם..

התחלנו כחובבות 'שופינג' שמחליפות מחמאות וטיפים על אופן הלבוש וחיפוש אחר תירוצים לבזבוזים על רכישת בגדים כי הרי צריך להתעדכן בקולקציות החדשות … ממש בחורות עם סטייל

אח"כ התחלנו לחלוק את ארוחת הצהריים שלנו , בעיקר פסטה עם הרוטב עגבניות וזיתים המעולה שרקמנו יחד עם המעט ידע שלי וקצת יותר ידע שלך (-:

ומכאן והלאה זו כבר הייתה חברות אמיתית של שיחות נפש ותמיכה לגבי החלטות מהותיות של איך ליהנות ולהפיק את המקסימום בחיים …ועד הסוף ולמרות הקושי והכאב שחווית , לרגע לא הרפת והמשכת ביכולת המדהימה שלך לדאוג לי ולא הפסקת להתעניין, להקשיב ולתמוך בי גם ברגעים הקשים שלי- הזוי !

אני חושבת שהאומץ והגבורה שלך תמיד להיות בשביל האחר… היא מה שבעיקר גרם לי לייחס לך כוחות על ולמרות שידעתי שאת עומדת בפני מלחמה קשה לא האמנתי שזה יהיה הסוף

בחודשים האחרונים למרות הכאבים שלך מצאנו זמן לצחוק על מלא דברים וגם על זה שכולם עונים לך במיידי ולא "מסננים" אותך ואכן לא סוננת… עניתי לך מיד בכדי לא להחמיץ הזדמנות לשוחח איתך ולהתעדכן בשלומך… כשהיה לך קשה לדבר הסתמסנו והתכתבנו במיילים בהם סיפרת על הקושי שלך לצד סיפורים ציניים ומצחיקים, הספקנו לשוחח ארוכות ואפילו להיפגש, היית נועה שהכרתי עדיין יפה ואצילית, חכמה, חמה ואופטימית

אני מקווה שהייתי שם גם בשבילך ושהצלחתי קצת לעודד ולשמח אותך …

קשה להכיל ולהבין את מה שקרה…אני מביטה כל יום בתמונה שלנו ומרגישה לשניה שאת עדיין פה איתי

כבר מתגעגעת … תמשיכי להיות איתי בליבי לעד

נועה תחסר לי מאוד ואני מתארת לעצמי שזה קמצוץ מהתחושה שלכם…

שולחת לכם חיבוק גדול והרבה אהבה

הספד של שבע, חברה של ליאת

נועל'ה

מנהגי אבלות קוצבים לנו 30 ימים להתאבל
ולגלות את המצבה. 30 ימים לארגן את המחשבות ולנסות להתמודד עם לכתך. אבל אני עוד
מנסה להבין מה קורה אצלי בפנים. חודש שלם עבר . אני מתנהלת כאילו כרגיל – אבל
מרגישה בהלם. משהוא לא נתפס לי, לא מצליח להתעכל.. לכתך.

איך בצהרי יום בהיר התקשרה אלי ליאת ואמרה
"היא נפטרה" . לא מתעכל.

זכיתי להכיר אותך- נועל'ה . נועלה חייכנית
שתמיד היית בעיני סמל לחוזק, תמיד צוחקת ומלאת חיים.

ופתאום את לא כאן..

הרי בכל תקופת התיכון של ליאת ושלי הייתי
שורצת אצלך בבית – לימודים, בנים ושיחות נפש, מקופלת שמתחבאת בארון.. .

הייתה לך דרך לגרום לאנשים סביבך להרגיש
מיוחדים. תמיד ידעת לומר מילה טובה , להחמיא. תמיד עם "סטייל" מיוחד
משלך. ואני אהבתי לקשקש, ליהנות מהזמן איתך ומהצחוק שלך, עד שליאת היתה נכנסת לחדר
שלך ודואגת להזכיר לי למי בעצם באתי …

וככה עבר לו הזמן וכולנו גדלנו. אני
נשארתי צמודה לליאת ודרכה התעדכנתי גם על דרכך, על אמיר שלך ועל יובל, ועל גילי – הבנות
המקסימות שלך והחיבור הנפלא שיש לך איתן. על האישה שהפכת להיות, על האמא האוהבת
שאת.

בפעם האחרונה שראיתי אותך כבר ידעת על
המחלה. אני זוכרת את אותה השבת אצל ליאת – אכלנו ארוחת בוקר, דיברנו קצת על דברים
עצובים אבל גם הספקנו למדוד בגדים, לצחוק קצת.. הייתה לך אהבה מיוחדת ללבוש –  ידעת לדאוג לכך שכל הסובבים אותך ידעו מה הלבוש
העדכני ומה מתאים למה.

 חיבוק ונשיקה וכך נפרדנו.

הייתי רוצה לזכור אותך ככה – מחייכת
וצוחקת. דואגת לרומם את רוחם של אחרים.

נועל'ה, עם עיניים שמחות.

 יהי זכרך ברוך.

הספד של ניבה, חברה של נועה

נועה

נועה,

עבר שבוע מאז שנגמר המאבק האמיץ והמדהים שלך במחלה, ועלית לשמיים לנוח קצת…

רציתי לספר לך קצת על מה עבר עלינו מאז שהלכת, וקצת, אם אפשר בכלל להביע במילים, מה היית בשבילי ומה תמיד בעצם תהיי…

רציתי לספר לך שבשבוע האחרון, בבית של ההורים שלך, בין הזרם המדהים של האנשים שבאו במיוחד כדי לספר כמה היית חשובה להם, כמה הצלחת לגעת בהם, הבנתי פתאום שאני לא היחידה, שלכל אחד הייתה את הנועה המיוחדת שלו. פתאום הבנתי את מארג היחסים המדהים שהצלחת לטוות סביבך – שרשרת של אנשים שהצלחת לגרום לכל אחד מהם להרגיש מיוחד.

רציתי לספר לך שרק בשבוע האחרון קלטתי כמה מיוחדים האנשים שהקיפו אותך במהלך החיים שלך: החברים שלך והמשפחה שלך – זאת שנולדת לתוכה וזאת שהקמת במו ידייך. אל תדאגי, הם לעולם יהיו חלק מאיתנו, אנחנו נחזק אותם והם יחזקו אותנו.

רציתי לספר לך על מה הרגשתי באותו בוקר של סוף מאי, בו התקשרת אלי, רק שבוע לפני שהיית אמורה לחזור לעבודה, והודעת לי על המחלה. ברגע שאמרת את צמד המילים הזה: "התגלה גידול", נעצרה לי הנשימה. הייתי תוך כדי נהיגה בדרך לעבודה, והנשימה פשוט נעצרה. ברגע הראשון, המחשבות שלי ישר רצו להשלכות האפשריות, אבל ברגע ששמעתי את הכח והאופטימית בקול שלך מיד חזרו חזרה. היה לי ברור שאת לא תוותרי בקלות, שאת תיאבקי בנחישות שיש רק למעטים ובחיוך גדול – וכך היה… סיימת את חייך מתוך כח גדול מאוד…

רציתי לספר לך שהיית המנהלת המושלמת, ממש נולדת לזה: מצד אחד מאפשרת עצמאות מלאה,  בוטחת וסומכת, נותנת לי קרדיט מלא מול גורמים אחרים על דברים שעשיתי ומצד שני תמיד שם כדי לעזור כשצריך, ובעיקר – תמיד תמיד נותנת גיבוי, אף פעם לא משאירה אותי חשופה. כל הזמן דואגת לטפח, לתת טיפים וכלים, והכל במטרה אחת – לבנות אותי מקצועית ולהעלות אותי על מסלול של התקדמות.

אני זוכרת שבכל שיחות המשוב בינינו תמיד דיברנו על זה שהדינמיקה בינינו מושלמת. שאלת אותי: "יש משהו שהיית רוצה שאני אשנה"? ותמיד עניתי לך: "שיישאר בדיוק איך שזה עכשיו"

בשנה וחצי האחרונות, הצוות הקטנטן שלנו – רק את, אני ועוד מנהלת מוצר, עבר הרבה תהפוכות. אנשים באו ועזבו, והיו תקופות קצרות שנשארנו רק שתינו, להתמודד עם עבודה של 3 אנשים. אבל גם בתקופות האלה את ואני היינו סוג של צוות שנשאר מאוחד וחזק לא משנה מה קורה מסביב. מעולם בתקופות האלו לא חששתי מהעומס, עברנו הכל ביחד.

רציתי לספר לך שזו הייתה גאווה לעבוד תחתיך ואיתך, לעבוד בצוות שמנוהל ככה, להיכנס איתך לישיבות בביטחון, להתנהל ביחד מול גורמים אחרים בלאומי קארד ולהרגיש שהכל נעשה במקצועיות.

אבל לקרוא לך "המנהלת שלי" רק מקטין את הקשר בינינו. היית חברה, חברה אמיתית. כזאת שחולקים איתה את הפרטים הכי אישיים שיש, אפילו כאלה שלא מספרים לחברות טובות אחרות, "מהבית"… חברה שנתנה לי כח וביטחון להיות פתוחה, להיות מי שאני…

חברה שמזהה לי בעיניים, גם בלי להגיד שום דבר, שאני עייפה או לא מרגישה טוב וישר שואלת מה קורה. כזאת שמתעניינת איך בבית, ואיפה עומדים כל התכנונים האישיים… אפילו בשיחה האחרונה שלנו, כל הזמן התעניינת מה קורה איתי ורצית לשמוע כל פרט ורק בסוף השיחה קלטתי שדיברנו רוב הזמן עלי. שתדעי שמאז אותה שיחה אחרונה, אני כל הזמן מדברת איתך בראש ומספרת לך דברים. הלחשושים האלה שאת שומעת שם למעלה, זו אני, שחולקת איתך דברים…

רציתי לספר לך שמאז שהלכת, את איתי, ועם כולנו בעצם, כל הזמן. אנחנו קמים איתך בבוקר ואת מלווה אותנו כל היום. בכל רגעי הצחוק קטנים, את איתנו.

לא הספקתי לומר לך תודה. על כל מה שעשית בשבילי, על כל מי שהיית בשבילי.

יש אנשים, מעטים, שההשפעה שלהם חורגת מהזמן ומהמקום בו חיו, ואת מסוג האנשים האלו. הזיכרונות המדהימים שנתת לי, אין ספור רגעי הצחוק, התמיכה האדירה – כל אלו יחיו בתוכי לנצח.

לנצח אשא אותך בליבי.

אוהבת ומתגעגעת,

ניבה

 

קצת פחות מ 3 שנים של חברות

אהובתי,

די בדיוק לפני 3 שנים זה קרה.
למזלי נבחרתי לפגוש בך ואת בי. למזלי קרה ה״קליק", כמו שקראת לזה..
ולמזלי זכיתי בחברה הכי משמעותית שהייתה לי בחיים הבוגרים.
כמה דברים עוד יש לי להגיד לך, כל יום נוספים עוד..

נפגשנו בחוג עיסוי תינוקות, רק לכתוב את זה מעלה לי חיוך על השפתיים. כמה דברים קרו שם. אבל מה שהכי בלט היה כמה את לא מתחברת לחוג המעיק הזה ומחכה שייגמר כבר 🙂 אני זוכרת שיום אחד איחרת והמדריכה חיכתה לך, ואחרי זה צחקנו ואמרת לי שקיווית שנתחיל בלעדייך..
בדיעבד צחקנו על עצמינו, שכ"כ מיהרנו לקחת תינוקות בנות חודש וחצי לחוג.

אחרי שנפגשנו גילינו שילדנו בהפרש של 3 ימים זו מזו, וכך התעצבנו לנו יחד בתור אמהות טריות. אפשר להגיד שהיית החונכת שלי… תמיד ידעת באיזה שלב התפתחותי אנחנו, ומה צריך עכשיו. וכמובן שלימדת אותי לעשות תחנות בבית, כדי להעביר בהן את אליה ולפנות לעצמי זמן.

ואז כשהיית בהיריון שני, המשכת בחונכות ו.. אי אפשר להתעלם מחלקך בקיומו של אריאל 🙂
מאוד עזרת, בלשון המעטה, להביא אותי לתובנה שהגיע הזמן להמשיך הלאה ולעשות עוד ילד. לצערי, לא פגשת אותו אבל הספקת לראות תמונה.

לפני כמה חודשים נפגשנו ואמרת לי ״אני צריכה את הפסיכולוגית שלי״. ואני זוכרת שזה מאוד החמיא לי אבל גם מאוד הפתיע אותי, כי בתפיסה שלי, את היית הפסיכולוגית שלי..

מאז שבחרת לעזוב אותנו, אין יום שאת לא במחשבותיי, ועם הזמן כמובן שהגעגועים גדלים.
אני לא מפסיקה לחשוב על העובדה שזכיתי בך לזמן כל כך קצר, כמו מלאך כזה שבא להאיר לי את הדרך, רמז כמה רמזים, והמשיך הלאה.

האמת שכתבתי לך בראש כל כך הרבה פעמים, אבל זה כל כך כאב, והרגשתי שאני לא מסוגלת עדיין להשלים עם זה ולכתוב ממש. עכשיו כשאני עושה את זה אני מרגישה שיש לי מעין גדול לשאוב ממנו, ויש עוד הרבה מה לכתוב.

הספד של מיכל קולודני, חברה של נועה

תמונה

הספד מיכל קולודני

נועה יקרה,

הגעגועים אלייך עזים. היית בשבילי קודם כל חברה ורק אחר כך עמיתה לעבודה.

את כל ההיריון האחרון והלידה שלנו עברנו צמוד ביחד, מיום ההתעברות פחות או יותר, דרך כל ההתפתחויות, כולל הכאבים.

כל הזיכרונות שלי ממך כל כך מוחשיים, כל כך טריים.

ועם כל הכאב הגדול והחוסר העצום שהשארת אחרייך, אני לא יכולה שלא להיזכר בך בחיוך גדול- בחיוך שלך.

כשאני חושבת עלייך אני חושבת קודם כל על החיוניות שלך, החיוביות שלך והאופטימיות האינסופית.

היית משאב כל כך חשוב עבורי. עבור כל הסובבים אותך.

הלב מסרב להיפרד, את כבר חסרה לי כל כך.

אוהבת לעד,

מיכל