נועל'ה

הגעת אלי לראיון עבודה במרקורי בראש העין וישר התאהבתי, ביופייך, בחיוך, באנרגיות ונוסף לכך שמך נועה שזהה לשמה של ביתי הבכורה וכבר אז אמרתי לך שיש לך מקום מיוחד בליבי ! אצלנו בחברה הספקת הרבה (כמו בשאר התחומים בחייך), דילגת בין המחלקות עם כל המרץ שלך, יצרת קשרים ולמדת מהר כל תחום.

אין ספק שהספקת הרבה בחייך הקצרים ואת הכל עשית בהצטיינות !

כשסיפרו לי שאינך עוד לא יכולתי להאמין ושאלתי שוב ושוב מה? …                         נועה'לה חמודה, היו לנו רגעים מיוחדים ביחד ואני יודעת שלרבים אצלנו במרקורי שמורה פינה חמה עבורך ולי נותרו געגועים …

שולחת לך חיבוקים, נוחי בשלום.

עמיר ומשפחה יקרה, מחבקת אתכם ומאחלת שלא תדעו עוד צער

ענת שומרוני

מאת ינון שפירא בתאריך 17 בדצמבר 2011 בשעה 12:30:‏
עמיר ואני, מאז ומתמיד, שרים ביחד. קשה באמת להסביר את ה"טקס" הזה למישהו מבחוץ. זה שלנו, חיבור מיוחד, בשבילנו כמעט עולם מקביל בזמן כשזה קורה…
פעם אחת, לפני שנים, עמיר הביא אלי הביתה את נועה שתצפה בטקס שלנו, הוא ממש רצה שהיא תחווה איתו את המקום הזה, להכניס אותה לכל מקום.
היא נרדמה כמעט מיד על הספה. לא שמעה כלום! די נהרס לנו, עמיר היה עצבני ולא הצליח להיכנס לזה.
כמה שנים לאחר מכן, באמצע תקופת האימה הזאת שעברה על נועה ועל עמיר, קיבלתי טלפון: "בוא לכאן עכשיו שנשיר…" הגעתי מהר.
על נועה עבר יום טוב. היא נראתה טוב. היא התכוננה לצאת לארוחת ערב אצל סבא שלה, עם יובל וגילי, והשאירה את עמיר לשיר. מדהים איך שהיא הצליחה במצב כזה לשים את עצמה בצד, להבין מה הוא צריך, לתת.
כשהיא חזרה המשכנו לשיר, עם נועה לצידנו, עם יובל וגילי בינינו, כל המשפחה עמוק בתוך הטקס. נועה צילמה, נראתה מתמוגגת. זה היה יום טוב, בשביל עמיר, בשבילי, ואולי גם בשביל נועה…
היום אני מסתכל על התמונה הישנה הזאת של נועה ועמיר, יושבים חבוקים ואני מנגן… רואים שהיא תמיד הייתה שם, תמיד שמה לב, תמיד ידעה והבינה, לא נרדמה.

2009_07_26 קלאב מד אילת

הספד של רימה פוגץ' שנדלזון בת כיתתה של נועה

נועה,
עדין קשה לי להאמין שאלה הנסיבות בהן אני כותבת לך. אני כותבת את השורות האלה, ועדין מתקשה לעכל שלא את תהי זו שתקראי אותן.
את ואני למדנו באותה הכיתה בתיכון. לא היינו חברות, רק למדנו באותה הכיתה. הזכרון שלי ממך הוא חד וברור – קטנטונת מקסימה, עם עיניים בורקות, עם חיוך תמידי על הפנים, עם אנרגיות מטורפות, תמיד מוקפת חברים, תמיד נראית כה שמחה ומאושרת.
לא היינו בקשר, את ואני, רק חברות בפייסבוק בשנים האחרונות. ראיתי מדי פעם את התמונות שלך, את יודעת, רפרופים של סקרנות של מה קורה עם בני כיתתי ותו לא. ראיתי שאנחנו בשלבים די דומים בחיים – התחתנו באותה השנה, וגם לי שתי בנות קטנות, בגילאים קצת גדולים משלך. והשגרה הרגילה, החיים, הכל כמו שצריך להיות.
את הרגע בו קיבלתי את הידיעה על פטירתך אני לא מצליחה לשכוח. התקשר אלי חבר שלמד איתנו בכיתה, שראה מודעת אבל בשכונה שלנו, שכונת הילדות שלך. "נועה פוקס רייסמן" הוא אמר לי, "זו בטח לא נועה שלמדה איתנו, נכון?". "לא יכול להיות שזו היא", אמרתי לו, "חכה, אני אבדוק בפייסבוק". נכנסתי לדף שלך, וכמה אירוני – הוא המשיך להיות רגיל, מלא חיים, בדיוק כמוך. רק שהדרך משם לשם המשפחה של בעלך הייתה קצרה, ואז, כשראיתי, חשכו עיני. אני זוכרת שהתיישבתי על הכיסא, ולא הצלחתי לזוז. ביקשתי מבעלי שיקח את הבנות, שלא הבינו מה קרה לאמא.
לעתים קרובות מוות של אנשים שאתה לא מכיר, או מכיר בעקיפין מאוד, או שהם פשוט לא קרובים מספיק, עובר לידך בלי שתשים לב. זה יכול לתפוס רגע מהחיים שלך, רגע של צער אולי, ואז זה חולף, והחיים חוזרים לשגרה. ולפעמים זה תופס אותך.
המוות שלך תפס אותי לא מוכנה. לא מוכנה לכך שמשהו כזה יכול לקרות למישהי בגיל שלי, בת כיתתי, מישהי מקסימה כל כך וכל כך אוהבת את החיים, אמא לילדות קטנות, בת, אחות, אישה. במשך ימים הייתי הולכת לישון ומתעוררת כשאני חושבת עליך ועל משפחתך. לאחר כמה ימים נפל האסימון והבנתי שאני גם מכירה את אמא שלך, הגננת המקסימה אליה כה קויתי שבתי תגיע השנה. וזה רק הגביר את הכאב שלי בשביל משפחתך.
בימים האחרונים קראתי באתר שהקימו לזכרך. אתר על החיים שלך. קראתי על איזו חברה היית, ואיזו אמא היית, איך הצטיינת בכל שלב בחיים שבו היית. קראתי עם דמעות בעיניים את הדברים המרגשים שכתבו עליך, ומדי פעם היה נדמה לי שזה בכלל לא אמיתי. איך זה יכול להיות אמיתי כשאת מביטה מהמסך עם העיניים מלאות החיים שלך, העיניים שאני זוכרת מלפני יותר מחמש עשרה שנים, שלא השתנו כלל בכל הזמן הזה.
אני מאחלת למשפחתך שתדע להמשיך הלאה, ושלא ידעו עוד צער לעולם ואני בטוחה שאת תמשיכי לשמור עליהם מלמעלה.
יהי זכרך ברוך

טיול של שבת בבוקר

ב- 3 השנים האחרונות שבת בבוקר עם נועה ועמיר הפכה למעין טקס… לא כל שבת, אבל בממוצע פעמיים בחודש (כי מה לעשות לנועה ועמיר יש כל כך הרבה חברים שהם לא תמיד פנויים) היינו מבלים ביחד בשבת.

היה משהו כל כך פשוט וכיף בזה, נועה ואני מתעוררות, מסמסות "יש לכם תוכניות?", ועם קבלת התשובה "לא, יש הצעות?", מיד היינו רוקמות פעילויות- לפעמים לים, לספארי, לגן גורים, לג'ימבורי, לפארק, או פשוט באחד הבתים מתנחלים…

התמונה הזו היא של בילוי כיפי בספארי בשבת בבוקר (היינו: נועה, עמיר, דקלה, גיא ואני), כאשר התמונה הזו משקפת את המציאות המצחיקה והנהדרת שלנו, הרי האטרקציה לבנות הייתה רק תירוץ… –  הושבנו את שתיהן על הגדר שיצפו להן בחיות והעיקר שאנחנו נוכל לפטפט ולהשלים סיפורים חוויות.

 

חופשת לידה בשביל נועה- שם המשחק הוא "פעילויות ואטרקציות עם חברות"

נועה ואני מכירות לא מעט שנים, לאור היותה בת זוגו של עמיר (ועכשיו היא הייתה אומרת לי "מתי כבר תגידי שאת חברה שלי ולא שאת מכירה אותי דרך עמיר?"), אבל הקרבה ביננו החלה מאז שנועה ועמיר הכריזו על חתונתם במועד קרוב לחתונה שלנו (של גיא ושלי), וכיאה לשתי "פולניות יסודיות" התחלנו מיד להחליף רשמים והמלצות….

קפיצת המדרגה האמיתית בקשר שלנו הייתה עם הכניסה להיריון במועד סמוך ולידה בהפרש של 3 ימים בלבד (יובל של נועה גדולה מאריאל שלי ב-3 ימים)- ואז זכיתי, לגמרי זכיתי, לגלות את נועה!

חופשת הלידה שלנו הייתה רצופה בפגישות ובילויים- כבר בגיל 5 שבועות התייצבנו עם הבנות לקורס עיסוי, בהמשך לחוג ליווי התפתחותי, לחוגים בדיאדה ולפעילויות בכל הקניונים האפשריים.

על אף שהבנות בהיותן קטנות, לא כל כך חיבבו נסיעות, זה מעולם לא עצר אותנו או מנע מאיתנו מלחפש פעילויות ואטרקציות נוספות.

התמונה שלמעלה צולמה בפעילות של "שירה ותנועה לקטנטנים" בקניון שבעת הכוכבים, ואין צורך להוסיף מילים מעבר לחיוך הכובש של נועה כשהיא מביטה על יובלי.

הפעילויות האלו, הפגישות עם החברות, החוגים, הבילויים היו חלק ממנה, מצורת החיים שהיא כה אהבה, מהאנרגיות הבלתי פוסקות שלה, היא מעולם לא אמרה "לא" על האופציה לבלות ולעשות פעילות עם יובלי, בטח ובטח כשזה משולב מיד בסוף הפעילות בקפה ו"פטפטת" של חברות.

וניתן לראות למטה עוד לא מעט דוגמאות…. של נועה בכל הפעילויות.

נועה היא התגלית שלי. אני זכיתי ב-3 שנים נהדרות לצידה, בלקבל מהקסם, החיוניות, השמחה, הקלילות, ההקשבה, האכפתיות והאהבה הזו שלה.

אני מודה על הצומת הזו בחיים שהפגישה ביננו, ויודעת שקיבלתי מתנה, כי בגיל 28 זה ממש לא ברור מאליו שאפשר לזכות בחברה כל כך קרובה, כל כך טובה.

חמוד- אני מתגעגעת. המון.

הספד לנועה – רוני חברה של נועה

נועה שלי,

איך כותבים מכתב פרידה כשאני בכלל לא מצליחה להבין שאת איננה.

כשסיפרת לי לפני פסח שמצאו משהו ועכשיו את בבדיקות כל כך רציתי להאמין שהתשובה לא תהיה המחלה הנוראית הזאת. אחרי כמה שבועות כשסיפרת לי את התוצאות אני זוכרת את הקול שלך, בטוח והחלטי היה לי ברור שאת יוצאת למלחמה ואת מאמינה שתנצחי.

עבדנו ביחד שנתיים וחצי, את היית "הבוסית" שלי, יותר נכון להגיד שאת היית "המנטור" שלי. בתקופה שלנו יחד היית בשבילי מודל לחיקוי, ראיתי אותך מנהלת את התחום שלנו באסרטיביות שכל כך אפיינה אותך, ברגישות ובנחישות. למדתי ממך המון ואני מקווה שאת יודעת כמה שאני מודה לך על כל מה שעשית עבורי גם בפן המקצועי אבל בעיקר בפן האישי.

אני מודה שתמיד הסתכלתי עליך בסוג של הערצה, היית מושלמת בעיני, בחורה מבריקה שכולם אוהבים, שמנהלת את העולם על פי רצונותיה, שום דבר לא יאט את הקצב שלך, עבודה ,בית, חברים, משפחה ותמיד היה לך זמן להכל ולכולם. גם בתקופה של המחלה ניסית להמשיך באותו קצב, ביום שבאנו לבקר אותך הסברת לנו שאנחנו יכולות להיות רק עד הצהריים כי אח"כ יש לך תוכניות נוספות.                                  

אני כל כך שמחה שיצא לי לראות אותך במהלך התקופה הזו, כשהיינו אצלך באותו בוקר דקלה, אלין ואני זה היה שוב אנחנו, "הרביעיה" צוחקות, מרכלות ומספרות סיפורים אישיים. סיפרת לנו על כל מה שאת עוברת, על המלחמה שלך, על היומיום עם עמיר והילדות, הצחקת אותנו עם הסיפורים על הפאה, דיברנו על החזרה לעבודה ועל איזה כיף יהיה אם שוב נעבוד ביחד. את כמובן רצית לשמוע עלינו, התעניינת והקשבת לנו מספרות כל אחת על חייה האישיים. אני זוכרת שיצאנו משם והיתה לי הרגשה שהכל יהיה בסדר, החלמה קשה וארוכה אבל את היית כל כך חזקה ואופטימית שלא יתכן סוף אחר.

תמיד צחקתי עליך שאיך יכול להיות שכל שבוע יש לך לפחות שתי חתונות או אירועים אחרים. לצערי בלוויה ובשבעה הבנתי את כמות האנשים האדירה שהקיפה אותך ואהבה אותך. ביכולת הנתינה המדהימה שלך הצלחת לאגד סביבך כל כך הרבה אנשים ואני מאמינה שכולם מרגישים עכשיו את אותו חור גדול שנפער בלב.

כל בוקר כשאני מגיעה למשרד אני מסתכלת על הפתק שהשארת לי ביום שיצאת לחופשת לידה, כתוב שם: "בהצלחה מותק, אוהבת נועה", הפתק הזה בלי הרבה מילים גורם לי כל בוקר להחסיר פעימה ולקלוט שזאת הפרידה שלך ממני.  אני רק רוצה להגיד לך בחזרה כמה שאני אוהבת אותך ושמחה שהיינו חברות ושוב תודה על מה שהיית עבורי.

אוהבת המון ומאוד מתגעגעת

רוני

הספד של אלין, חברה של נועה

חמוד היית חברה יחידה במינה, הרגשתי במחיצתך חברות יוצאת דופן של אכפתיות, תמיכה, עצות ופרגון שלא חוויתי מעולם..

התחלנו כחובבות 'שופינג' שמחליפות מחמאות וטיפים על אופן הלבוש וחיפוש אחר תירוצים לבזבוזים על רכישת בגדים כי הרי צריך להתעדכן בקולקציות החדשות … ממש בחורות עם סטייל

אח"כ התחלנו לחלוק את ארוחת הצהריים שלנו , בעיקר פסטה עם הרוטב עגבניות וזיתים המעולה שרקמנו יחד עם המעט ידע שלי וקצת יותר ידע שלך (-:

ומכאן והלאה זו כבר הייתה חברות אמיתית של שיחות נפש ותמיכה לגבי החלטות מהותיות של איך ליהנות ולהפיק את המקסימום בחיים …ועד הסוף ולמרות הקושי והכאב שחווית , לרגע לא הרפת והמשכת ביכולת המדהימה שלך לדאוג לי ולא הפסקת להתעניין, להקשיב ולתמוך בי גם ברגעים הקשים שלי- הזוי !

אני חושבת שהאומץ והגבורה שלך תמיד להיות בשביל האחר… היא מה שבעיקר גרם לי לייחס לך כוחות על ולמרות שידעתי שאת עומדת בפני מלחמה קשה לא האמנתי שזה יהיה הסוף

בחודשים האחרונים למרות הכאבים שלך מצאנו זמן לצחוק על מלא דברים וגם על זה שכולם עונים לך במיידי ולא "מסננים" אותך ואכן לא סוננת… עניתי לך מיד בכדי לא להחמיץ הזדמנות לשוחח איתך ולהתעדכן בשלומך… כשהיה לך קשה לדבר הסתמסנו והתכתבנו במיילים בהם סיפרת על הקושי שלך לצד סיפורים ציניים ומצחיקים, הספקנו לשוחח ארוכות ואפילו להיפגש, היית נועה שהכרתי עדיין יפה ואצילית, חכמה, חמה ואופטימית

אני מקווה שהייתי שם גם בשבילך ושהצלחתי קצת לעודד ולשמח אותך …

קשה להכיל ולהבין את מה שקרה…אני מביטה כל יום בתמונה שלנו ומרגישה לשניה שאת עדיין פה איתי

כבר מתגעגעת … תמשיכי להיות איתי בליבי לעד

נועה תחסר לי מאוד ואני מתארת לעצמי שזה קמצוץ מהתחושה שלכם…

שולחת לכם חיבוק גדול והרבה אהבה

הבנים מתעללים, ושני מצלמת

מה שאפשר לראות בתמונה זה חלק מסיטואציה מאוד מצחיקה שהיתה לנו בערב מאוד משעמם בדירתי בבאר שבע. הבנים-קובי ומאור בעיצומה של התעללות קשה בנועה הקטנה הזאת שלא היה לה סיכוי נגדם. מאיזה שהיא סיבה אותה אני ממש לא זוכרת כעת, הם התחילו לקשור אותה בכל דרך אפשרית תוך כדי קשירת שתי הידיים אחת לשנייה, וכיסוי הפרצוף שלה עם הקפוצ'ון והשרוך שלו…מאור בו זמנית כמובן גם קושר את הרגליים שלה עם איזה חבל …אני חושבת שהיא לא יכלה להתנגד גם כי היא פשוט התפוצצה מצחוק כל העת, בדיוק כמו הצלמת-אני שדאגתי לתעד במקום לבוא לעזרת חבר(ה)…