הספד של דקלה קפצן באזכרה

יפה שלי,

חזרנו עכשיו מהבית שלך , היינו עם עמירוש והבנות.

איתי ויובלי שיחקו כ"כ יפה ביחד ושמעתי אותך אומרת לי ממש כמו תמיד "דיקי את
תהיי חמה טובה…." .

יובלי החליטה שהיא מופיעה, היא נעמדה על השולחן, שרה ורקדה
היא הייתה כל כך מקסימה.

וגילגול, גילגול הולכת ומדברת (בעיקר אומרת "אבא") והיא מבינה הכל, היא ילדה מהממת וזה לא ייתכן שאת לא כאן כדי לראות אותן ולגדל אותן בכיף ובאושר עם עמירוש.

כמה ימים אחרי שגילו את המחלה בכית ואמרת לי שאת יודעת שאף אחד לא יודע מה יהיה איתו, אבל
אצלך באמת יש סיכוי שלא תהיי בחתונה של יובלי, ממי שלי מה לא הייתי נותנת כדי שלפחות היית מספיקה להיות ביום הולדת 3 של יובלי.

אני מתגעגעת אליך, מתגעגעת לטלפון בבוקר, אפילו שרב הפעמים אמרת לי שאת עדין בבית או  ניתקת אותי לטובת שיחה עם אמא שלך, מתגעגעת לאס.אם. אסים שהחלפנו במהלך היום (כי לשתינו לא היה זמן לדבר) מתגעגעת לאחה"צ שהיית באה עם יובלי, מתגעגעת לסופי השבוע, לבילויים ביחד, לערבים שהיינו ארבעתינו מתגלגלים מצחוק, מתגעגעת לשיחות והעצות, לתובנות ולכך שתמיד הרגעת את המצפון שלי בכל מה שקשור לקריירה וילדים, מתגעגעת לכנות הזו שלך, לכך שיכלתי לספר לך הכל והאמת שבכלל לא הייתי צריכה לספר כי קראת אותי, הספיק לך מבט אחד שלי כדי לדעת מה אני
מרגישה ומה עובר לי בראש, ניתחת את המצב וייעצת את העצה הכי טובה שיש, אני מתגעגעת אליך וחושבת עליך כל הזמן וכל גופי כואב מרב געגועים.

2010_02_20 פיקניק באשתאול

2010_02_25 פורים 2010

הספד של מיכל דואני בהירי

יפה שלי

 למי שהספיק לה מבט אחד ממני,

כדי להבין סיפור שלם שרציתי לספר

למי שהעזתי לספר לה דברים –

שלא העזתי לספר לעצמי

למי שהיתה שם בשבילי-

כשאף אחד אחר לא היה

למי שתמיד היתה חלק ממני

ותמיד תישאר כזו

כשחלית, לא העלת את המוות כאופציה ממשית.

לא האמנת שיום אחד פשוט לא תהיי.

גם אני לא.

באחת השיחות שלנו ביקשתי ממך לא להעלם לי.

הרי ידעת שאת החברה "הכי טובה", וככזו- יש רק אחת כזו.

זה דבר שזוכים לו פעם בחיים.

הבטחת לי שזה לא יקרה ,לפחות לא בעשורים הקרובים

אמרת שיש לך עוד יעד וביום ההולדת החמישים שלי תקראי חלקים מהמכתבים שכתבתי לך, ויש מאות.

צחקת שיום יבוא והבנות שלי ידעו על מה אמא שלהן חשבה וחלמה בגיל 16

אהובה שלי,

זו ההבטחה היחידה שאי פעם הבטחת לי- ולא קיימת.

ועכשיו, אני מוצאת את עצמי יושבת וקוראת מכתבים שלך,

העברנו חיים שלמים ביחד.

בחרתי להביא חלק מהם, ואני מתקשה להאמין שאלו הנסיבות, כדי שיובל וגילי יזכו לדעת גם הן,

על מה אמא שלהן חלמה בגיל 16,

מה העסיק אותנו כל כך, מה הרגיז אותך

ובעיקר כמה שהיית חברה אמיתית ונאמנה

תודה על מה שהענקת לי

זה המון.

ובכל זאתרציתי עוד

מיכל דואני בהירי

 

 

מאת ינון שפירא בתאריך 17 בדצמבר 2011 בשעה 12:30:‏
עמיר ואני, מאז ומתמיד, שרים ביחד. קשה באמת להסביר את ה"טקס" הזה למישהו מבחוץ. זה שלנו, חיבור מיוחד, בשבילנו כמעט עולם מקביל בזמן כשזה קורה…
פעם אחת, לפני שנים, עמיר הביא אלי הביתה את נועה שתצפה בטקס שלנו, הוא ממש רצה שהיא תחווה איתו את המקום הזה, להכניס אותה לכל מקום.
היא נרדמה כמעט מיד על הספה. לא שמעה כלום! די נהרס לנו, עמיר היה עצבני ולא הצליח להיכנס לזה.
כמה שנים לאחר מכן, באמצע תקופת האימה הזאת שעברה על נועה ועל עמיר, קיבלתי טלפון: "בוא לכאן עכשיו שנשיר…" הגעתי מהר.
על נועה עבר יום טוב. היא נראתה טוב. היא התכוננה לצאת לארוחת ערב אצל סבא שלה, עם יובל וגילי, והשאירה את עמיר לשיר. מדהים איך שהיא הצליחה במצב כזה לשים את עצמה בצד, להבין מה הוא צריך, לתת.
כשהיא חזרה המשכנו לשיר, עם נועה לצידנו, עם יובל וגילי בינינו, כל המשפחה עמוק בתוך הטקס. נועה צילמה, נראתה מתמוגגת. זה היה יום טוב, בשביל עמיר, בשבילי, ואולי גם בשביל נועה…
היום אני מסתכל על התמונה הישנה הזאת של נועה ועמיר, יושבים חבוקים ואני מנגן… רואים שהיא תמיד הייתה שם, תמיד שמה לב, תמיד ידעה והבינה, לא נרדמה.

2009_07_26 קלאב מד אילת

הספד של רימה פוגץ' שנדלזון בת כיתתה של נועה

נועה,
עדין קשה לי להאמין שאלה הנסיבות בהן אני כותבת לך. אני כותבת את השורות האלה, ועדין מתקשה לעכל שלא את תהי זו שתקראי אותן.
את ואני למדנו באותה הכיתה בתיכון. לא היינו חברות, רק למדנו באותה הכיתה. הזכרון שלי ממך הוא חד וברור – קטנטונת מקסימה, עם עיניים בורקות, עם חיוך תמידי על הפנים, עם אנרגיות מטורפות, תמיד מוקפת חברים, תמיד נראית כה שמחה ומאושרת.
לא היינו בקשר, את ואני, רק חברות בפייסבוק בשנים האחרונות. ראיתי מדי פעם את התמונות שלך, את יודעת, רפרופים של סקרנות של מה קורה עם בני כיתתי ותו לא. ראיתי שאנחנו בשלבים די דומים בחיים – התחתנו באותה השנה, וגם לי שתי בנות קטנות, בגילאים קצת גדולים משלך. והשגרה הרגילה, החיים, הכל כמו שצריך להיות.
את הרגע בו קיבלתי את הידיעה על פטירתך אני לא מצליחה לשכוח. התקשר אלי חבר שלמד איתנו בכיתה, שראה מודעת אבל בשכונה שלנו, שכונת הילדות שלך. "נועה פוקס רייסמן" הוא אמר לי, "זו בטח לא נועה שלמדה איתנו, נכון?". "לא יכול להיות שזו היא", אמרתי לו, "חכה, אני אבדוק בפייסבוק". נכנסתי לדף שלך, וכמה אירוני – הוא המשיך להיות רגיל, מלא חיים, בדיוק כמוך. רק שהדרך משם לשם המשפחה של בעלך הייתה קצרה, ואז, כשראיתי, חשכו עיני. אני זוכרת שהתיישבתי על הכיסא, ולא הצלחתי לזוז. ביקשתי מבעלי שיקח את הבנות, שלא הבינו מה קרה לאמא.
לעתים קרובות מוות של אנשים שאתה לא מכיר, או מכיר בעקיפין מאוד, או שהם פשוט לא קרובים מספיק, עובר לידך בלי שתשים לב. זה יכול לתפוס רגע מהחיים שלך, רגע של צער אולי, ואז זה חולף, והחיים חוזרים לשגרה. ולפעמים זה תופס אותך.
המוות שלך תפס אותי לא מוכנה. לא מוכנה לכך שמשהו כזה יכול לקרות למישהי בגיל שלי, בת כיתתי, מישהי מקסימה כל כך וכל כך אוהבת את החיים, אמא לילדות קטנות, בת, אחות, אישה. במשך ימים הייתי הולכת לישון ומתעוררת כשאני חושבת עליך ועל משפחתך. לאחר כמה ימים נפל האסימון והבנתי שאני גם מכירה את אמא שלך, הגננת המקסימה אליה כה קויתי שבתי תגיע השנה. וזה רק הגביר את הכאב שלי בשביל משפחתך.
בימים האחרונים קראתי באתר שהקימו לזכרך. אתר על החיים שלך. קראתי על איזו חברה היית, ואיזו אמא היית, איך הצטיינת בכל שלב בחיים שבו היית. קראתי עם דמעות בעיניים את הדברים המרגשים שכתבו עליך, ומדי פעם היה נדמה לי שזה בכלל לא אמיתי. איך זה יכול להיות אמיתי כשאת מביטה מהמסך עם העיניים מלאות החיים שלך, העיניים שאני זוכרת מלפני יותר מחמש עשרה שנים, שלא השתנו כלל בכל הזמן הזה.
אני מאחלת למשפחתך שתדע להמשיך הלאה, ושלא ידעו עוד צער לעולם ואני בטוחה שאת תמשיכי לשמור עליהם מלמעלה.
יהי זכרך ברוך

הספד של שבע, חברה של ליאת

נועל'ה

מנהגי אבלות קוצבים לנו 30 ימים להתאבל
ולגלות את המצבה. 30 ימים לארגן את המחשבות ולנסות להתמודד עם לכתך. אבל אני עוד
מנסה להבין מה קורה אצלי בפנים. חודש שלם עבר . אני מתנהלת כאילו כרגיל – אבל
מרגישה בהלם. משהוא לא נתפס לי, לא מצליח להתעכל.. לכתך.

איך בצהרי יום בהיר התקשרה אלי ליאת ואמרה
"היא נפטרה" . לא מתעכל.

זכיתי להכיר אותך- נועל'ה . נועלה חייכנית
שתמיד היית בעיני סמל לחוזק, תמיד צוחקת ומלאת חיים.

ופתאום את לא כאן..

הרי בכל תקופת התיכון של ליאת ושלי הייתי
שורצת אצלך בבית – לימודים, בנים ושיחות נפש, מקופלת שמתחבאת בארון.. .

הייתה לך דרך לגרום לאנשים סביבך להרגיש
מיוחדים. תמיד ידעת לומר מילה טובה , להחמיא. תמיד עם "סטייל" מיוחד
משלך. ואני אהבתי לקשקש, ליהנות מהזמן איתך ומהצחוק שלך, עד שליאת היתה נכנסת לחדר
שלך ודואגת להזכיר לי למי בעצם באתי …

וככה עבר לו הזמן וכולנו גדלנו. אני
נשארתי צמודה לליאת ודרכה התעדכנתי גם על דרכך, על אמיר שלך ועל יובל, ועל גילי – הבנות
המקסימות שלך והחיבור הנפלא שיש לך איתן. על האישה שהפכת להיות, על האמא האוהבת
שאת.

בפעם האחרונה שראיתי אותך כבר ידעת על
המחלה. אני זוכרת את אותה השבת אצל ליאת – אכלנו ארוחת בוקר, דיברנו קצת על דברים
עצובים אבל גם הספקנו למדוד בגדים, לצחוק קצת.. הייתה לך אהבה מיוחדת ללבוש –  ידעת לדאוג לכך שכל הסובבים אותך ידעו מה הלבוש
העדכני ומה מתאים למה.

 חיבוק ונשיקה וכך נפרדנו.

הייתי רוצה לזכור אותך ככה – מחייכת
וצוחקת. דואגת לרומם את רוחם של אחרים.

נועל'ה, עם עיניים שמחות.

 יהי זכרך ברוך.

תמונות ילדות

2011_03_17 פורים

2010_05_29 בגן גורים

2009_12_26 ספארי רמת גן

זוהי תמונה שהיא רגע אחד ומיוחד מבין המון רגעים יפים ומיוחדים שחלקתי עם פיצי מגיל 14…
זהו רגע אחד, אבל רגע שהוא תמצית הדמות והיופי של החברה הטובה שהיתה לי…
דקות ספורות לפני החופה של נועה ועמיר, נועה בדרכה לחדר חתן-כלה להרגעות וסידורים אחרונים לפני הרגע הגדול. אני פוגשת אותה שנייה לפני שהיא נכנסת לאולם ואומרת לה ״ ממי אל תשכחי לשים גלוס לפני החופה כי ירד לך כל האודם״. לנועה כמובן לא היה שום מושג איפה הגלוס שלה וקבענו שאני אביא לה ואפגוש אותה בפנים. אני אצה רצה להביא את האודם, חוזרת ומשכנעת את השומר שאני במשימה חשובה ושהוא חייב לתת לי להכנס לאולם למרות שאני לא משפחה… אני נכנסת ואז רואה את נועה מתפוצצת מצחוק ומכאב גם יחד וכל משפחתה סביבה לאחר שנתפס לה השריר בכף רגל.
בסופו של דבר נכנסנו שתינו לחדר שם ישבנו משהו כמו רבע שעה ארוכה ומצחיקה במהלכה אני עושה לנועה מסאז׳ ברגל כדי שהשריר הסורר יתרצה וישתחרר. נועה כמובן מתמודדת עם הסיטואציה בדרך שרק היא יודעת להתמודד עם סיטואציות מלחיצות ופשוט מתפוצצת מצחוק!!!

אני מתבוננת בתמונה ורואה גם את היופי החיצוני הטיבעי והקורן וגם את היופי הפנימי האדיר והמופלא שייחד את נועה.
התמונה הזו היא בעצם תמציתה של נועה,שמצד אחד ידעה לקחת דברים בצורה בוגרת שקולה ורצינית ומצד שני ידעה לצחוק המון, להשתחרר ולעבור חוויות שונות בקלילות ועם הרבה הומור.

2009_05_30 בחוף תל ברוך

2007 חתונה ליעד והדר

2009_12_03 אמסטרדם

2006_06_04 בריסל ופריז

2008_04_19 ארצות הברית

תאילנד 2003

גלריה