מאת ינון שפירא בתאריך 17 בדצמבר 2011 בשעה 12:30:
עמיר ואני, מאז ומתמיד, שרים ביחד. קשה באמת להסביר את ה"טקס" הזה למישהו מבחוץ. זה שלנו, חיבור מיוחד, בשבילנו כמעט עולם מקביל בזמן כשזה קורה…
פעם אחת, לפני שנים, עמיר הביא אלי הביתה את נועה שתצפה בטקס שלנו, הוא ממש רצה שהיא תחווה איתו את המקום הזה, להכניס אותה לכל מקום.
היא נרדמה כמעט מיד על הספה. לא שמעה כלום! די נהרס לנו, עמיר היה עצבני ולא הצליח להיכנס לזה.
כמה שנים לאחר מכן, באמצע תקופת האימה הזאת שעברה על נועה ועל עמיר, קיבלתי טלפון: "בוא לכאן עכשיו שנשיר…" הגעתי מהר.
על נועה עבר יום טוב. היא נראתה טוב. היא התכוננה לצאת לארוחת ערב אצל סבא שלה, עם יובל וגילי, והשאירה את עמיר לשיר. מדהים איך שהיא הצליחה במצב כזה לשים את עצמה בצד, להבין מה הוא צריך, לתת.
כשהיא חזרה המשכנו לשיר, עם נועה לצידנו, עם יובל וגילי בינינו, כל המשפחה עמוק בתוך הטקס. נועה צילמה, נראתה מתמוגגת. זה היה יום טוב, בשביל עמיר, בשבילי, ואולי גם בשביל נועה…
היום אני מסתכל על התמונה הישנה הזאת של נועה ועמיר, יושבים חבוקים ואני מנגן… רואים שהיא תמיד הייתה שם, תמיד שמה לב, תמיד ידעה והבינה, לא נרדמה.