מאת ינון שפירא בתאריך 17 בדצמבר 2011 בשעה 12:30:‏
עמיר ואני, מאז ומתמיד, שרים ביחד. קשה באמת להסביר את ה"טקס" הזה למישהו מבחוץ. זה שלנו, חיבור מיוחד, בשבילנו כמעט עולם מקביל בזמן כשזה קורה…
פעם אחת, לפני שנים, עמיר הביא אלי הביתה את נועה שתצפה בטקס שלנו, הוא ממש רצה שהיא תחווה איתו את המקום הזה, להכניס אותה לכל מקום.
היא נרדמה כמעט מיד על הספה. לא שמעה כלום! די נהרס לנו, עמיר היה עצבני ולא הצליח להיכנס לזה.
כמה שנים לאחר מכן, באמצע תקופת האימה הזאת שעברה על נועה ועל עמיר, קיבלתי טלפון: "בוא לכאן עכשיו שנשיר…" הגעתי מהר.
על נועה עבר יום טוב. היא נראתה טוב. היא התכוננה לצאת לארוחת ערב אצל סבא שלה, עם יובל וגילי, והשאירה את עמיר לשיר. מדהים איך שהיא הצליחה במצב כזה לשים את עצמה בצד, להבין מה הוא צריך, לתת.
כשהיא חזרה המשכנו לשיר, עם נועה לצידנו, עם יובל וגילי בינינו, כל המשפחה עמוק בתוך הטקס. נועה צילמה, נראתה מתמוגגת. זה היה יום טוב, בשביל עמיר, בשבילי, ואולי גם בשביל נועה…
היום אני מסתכל על התמונה הישנה הזאת של נועה ועמיר, יושבים חבוקים ואני מנגן… רואים שהיא תמיד הייתה שם, תמיד שמה לב, תמיד ידעה והבינה, לא נרדמה.

טיול של שבת בבוקר

ב- 3 השנים האחרונות שבת בבוקר עם נועה ועמיר הפכה למעין טקס… לא כל שבת, אבל בממוצע פעמיים בחודש (כי מה לעשות לנועה ועמיר יש כל כך הרבה חברים שהם לא תמיד פנויים) היינו מבלים ביחד בשבת.

היה משהו כל כך פשוט וכיף בזה, נועה ואני מתעוררות, מסמסות "יש לכם תוכניות?", ועם קבלת התשובה "לא, יש הצעות?", מיד היינו רוקמות פעילויות- לפעמים לים, לספארי, לגן גורים, לג'ימבורי, לפארק, או פשוט באחד הבתים מתנחלים…

התמונה הזו היא של בילוי כיפי בספארי בשבת בבוקר (היינו: נועה, עמיר, דקלה, גיא ואני), כאשר התמונה הזו משקפת את המציאות המצחיקה והנהדרת שלנו, הרי האטרקציה לבנות הייתה רק תירוץ… –  הושבנו את שתיהן על הגדר שיצפו להן בחיות והעיקר שאנחנו נוכל לפטפט ולהשלים סיפורים חוויות.

 

חופשת לידה בשביל נועה- שם המשחק הוא "פעילויות ואטרקציות עם חברות"

נועה ואני מכירות לא מעט שנים, לאור היותה בת זוגו של עמיר (ועכשיו היא הייתה אומרת לי "מתי כבר תגידי שאת חברה שלי ולא שאת מכירה אותי דרך עמיר?"), אבל הקרבה ביננו החלה מאז שנועה ועמיר הכריזו על חתונתם במועד קרוב לחתונה שלנו (של גיא ושלי), וכיאה לשתי "פולניות יסודיות" התחלנו מיד להחליף רשמים והמלצות….

קפיצת המדרגה האמיתית בקשר שלנו הייתה עם הכניסה להיריון במועד סמוך ולידה בהפרש של 3 ימים בלבד (יובל של נועה גדולה מאריאל שלי ב-3 ימים)- ואז זכיתי, לגמרי זכיתי, לגלות את נועה!

חופשת הלידה שלנו הייתה רצופה בפגישות ובילויים- כבר בגיל 5 שבועות התייצבנו עם הבנות לקורס עיסוי, בהמשך לחוג ליווי התפתחותי, לחוגים בדיאדה ולפעילויות בכל הקניונים האפשריים.

על אף שהבנות בהיותן קטנות, לא כל כך חיבבו נסיעות, זה מעולם לא עצר אותנו או מנע מאיתנו מלחפש פעילויות ואטרקציות נוספות.

התמונה שלמעלה צולמה בפעילות של "שירה ותנועה לקטנטנים" בקניון שבעת הכוכבים, ואין צורך להוסיף מילים מעבר לחיוך הכובש של נועה כשהיא מביטה על יובלי.

הפעילויות האלו, הפגישות עם החברות, החוגים, הבילויים היו חלק ממנה, מצורת החיים שהיא כה אהבה, מהאנרגיות הבלתי פוסקות שלה, היא מעולם לא אמרה "לא" על האופציה לבלות ולעשות פעילות עם יובלי, בטח ובטח כשזה משולב מיד בסוף הפעילות בקפה ו"פטפטת" של חברות.

וניתן לראות למטה עוד לא מעט דוגמאות…. של נועה בכל הפעילויות.

נועה היא התגלית שלי. אני זכיתי ב-3 שנים נהדרות לצידה, בלקבל מהקסם, החיוניות, השמחה, הקלילות, ההקשבה, האכפתיות והאהבה הזו שלה.

אני מודה על הצומת הזו בחיים שהפגישה ביננו, ויודעת שקיבלתי מתנה, כי בגיל 28 זה ממש לא ברור מאליו שאפשר לזכות בחברה כל כך קרובה, כל כך טובה.

חמוד- אני מתגעגעת. המון.

הבנים מתעללים, ושני מצלמת

מה שאפשר לראות בתמונה זה חלק מסיטואציה מאוד מצחיקה שהיתה לנו בערב מאוד משעמם בדירתי בבאר שבע. הבנים-קובי ומאור בעיצומה של התעללות קשה בנועה הקטנה הזאת שלא היה לה סיכוי נגדם. מאיזה שהיא סיבה אותה אני ממש לא זוכרת כעת, הם התחילו לקשור אותה בכל דרך אפשרית תוך כדי קשירת שתי הידיים אחת לשנייה, וכיסוי הפרצוף שלה עם הקפוצ'ון והשרוך שלו…מאור בו זמנית כמובן גם קושר את הרגליים שלה עם איזה חבל …אני חושבת שהיא לא יכלה להתנגד גם כי היא פשוט התפוצצה מצחוק כל העת, בדיוק כמו הצלמת-אני שדאגתי לתעד במקום לבוא לעזרת חבר(ה)…

 

אני והחבר'ה…

 

חוף הים מול זכרון יעקב , אוגוסט 2009.

ליעד הופך שיפודים, עידו מוזג עוד וודקה ועמיר (הצלם החברתי) מביים תמונה סטייל אלבום "פינק פלויד".
עוד יום של כיף עם כל החברים שמצטרף לקמפינג בנהר הירדן, על האש בפארק או סתם הקרנה של גמר "האח הגדול"… 
 

החיוך, השמחה, ההתעניינות, האוזן הקשבת וכמובן גם פטפטת… הם רק חלק קטנטן מהזכרונות הנעימים שנשארים איתנו מנועה.

עמיר ונועה במקסיקו, כאן הכל התחיל…

לקראת סוף הטיול בדרום אמריקה, הגענו ביוני 2001 למקסיקו.

יש הרבה מאוד רגעים בטיול/מסע שכזה שנצרבים בך ונלקחים איתך הלאה לכל החיים. אחד מאותם הרגעים היה רגע מופלא בו פגשנו לראשונה שתי בחורות שובות לב, חגית ונועה. באי קטנטן, קסום ומדהים, אי הנשים (Isla Mujeres), על חוף ים בתולי ולבן ראינו אותן יושבות מתחת לעץ הדקל.
אז לא הבנו למה ואיך, אבל ישר נמשכנו אליהן וההתחברות הייתה מיידית.

בין נועה ועמיר נרקם משהו מיוחד. שני פטפטנים לא קטנים שהגיעו תוך זמן קצר מאוד לשיח עמוק ורחב. הקשר בניהם החל כקשר חברי אמיתי ובמהלך אותו יוני, לאורך חופי הים הקריבי, דרכיהם הצטלבו שוב ושוב (לפעמים ביד המקרה ולפעמים ממש לא…) באיסלה מוחרס, קלאב מד קנקון ופלאיה דל כרמן.

התמונה בראש הדף צולמה במדרחוב בפלאיה דל כרמן מול סניף מקדונלדס מקומי. עמיר ואני סעדנו במקדונלדס, בקומה השנייה, כשלפתע הופיעה נועה. לאור הימים האחרונים באותה עת והתחושות שבעבעו בנועה ועמיר, פיניתי את מקומי והשניים נשארו לבד.

השאר היסטוריה…

במהלך הטיול פוגשים הרבה מאוד אנשים, אבל אפשר לספור על יד אחת בלבד את אלו שממשיכים איתך הלאה לחיים, וזאת בדיוק נועה. יש לה יכולת מאגית לחדור אליך ללב ברגעים ספורים. עמוק עמוק ללב! החיוך, הצחוק, האינטליגנציה, הכריזמה, הנועם, האלגנטיות, היופי והחן. נועה הייתה קסם מהלך.

נועה ועמיר המשיכו יחד …

 

דברים שעשינו ביחד…

בילדות הלכנו יחד לחוגים – בלט, ג'אז , התעמלות אומנותית… נועה הייתה ממש טובה- היה לה חוש קצב והיא עשתה את התנועות הנכונות. אני לעומת זאת לא ניחנתי בחוש קצב. פעם שאלתי את המורה לג'אז למה אני אף פעם לא בשורה ראשונה כמו נועה. כנראה שלא היה לה נעים ממני אז היא השיבה שנועה נמוכה. אני אגב הייתי יותר נמוכה ממנה….

מסיבת רווקות

נועהל'ה המקסימה,

באפריל 2010, נערכה מסיברת הרווקים-רווקות שלי ושל גיא, בעלי. נועה הייתה בתחילת ההריון עם גילי והגיעה לים עם עמיר. היא הרגישה מאוד לא טוב כל הערב והקיאה המון. כולנו ישנו באוהלים על החוף והתחננתי לנועה שתחזור הבייתה לישון, שזה בסדר גמור, שאני מעדיפה לדעת שהיא ישנה במיטה נוחה. לא היה עם מי לדבר, נועה סרבה בכל תוקף ולמרות הקושי הגדול שהיתה שרויה בו (בדיעבר יתכן ונבע גם מהמחלה) לא עזבה את המקום ונשארה עם עמיר לישון באוהל. על הבוקר פגשתי אותה בשירותים, מתארגנת ומתלבשת, לובשת שמלה ונעלי עקב כי מיד היא ועמיר צריכים להספיק להגיע לברית, בלי לנוח, בלי לעבור בבית. זוהי נועה, חברת אמת טוטאלית שתעשה מעל ומעבר ליכולתה למען הקרובים אליה.

 

טיול לספארי עם הגן של יובל- מאי 2011

 נועה ואני הכרנו בערך חצי שנה, למרות שהילדים שלנו היו יחד בגן כבר כמה חודשים, לא התראנו ומצאנו את עצמנו בחוג אליו נרשמנו שתינו כדי להיות עם הגדולים כאשר נולדו להם אחים קטנים. היה בינינו קליק מיידי, חצי שעה של חוג הפכה אותנו לחברות.

חצי שנה, ממש מעט מדי זמן, אמנם היינו בחופשת לידה אז לפחות יכולנו להתראות יותר מאשר במציאות הרגילה אבל זה מעט מדי ללא ספק.

נועה נכנסה לי ללב, הבנו אחת את השניה,חווינו חוויות דומות של הורות לשני ילדים קטנים עם הפרשים זהים, בני זוג עורכי דין וילדים בכורים שובבים….

אין לי ספק שנועה תלווה אותי כל החיים, אני מרגישה שזכיתי על אף ההיכרות הקצרה.

בזכותה גם זכיתי להכיר את עמיר,יובלי, גילי, ההורים המדהימים שלה והאחיות המקסימות שלה וכולם בליבי לעד.

 

את נועה הכרתי בצבא ומהרגע הראשון שנפגשנו היה ברור לשתינו שאנחנו חברות, מין קליק כזה שלא מרגישים עם כל אדם שפוגשים.

התמונה צולמה באחת הפעמים שנועה באה לבקר אותי במשרד, היא עמדה בחדר שלי ממוסגרת הרבה שנים ובעצם עד שיצאתי מהבית. ביום שהיא נפטרה הדבר הראשון שעשיתי במין דחף בלתי מוסבר היה לנבור בין הארגזים במרתף בבית של אמי, למצוא את התמונה ולהיזכר בתחילת הקשר שלנו, של שתי ילדות שכל החיים עוד לפניהן….

שרתנו יחד כחצי שנה לפני שנועה יצאה לקורס קצינות. אני זוכרת שכשהמפקדת שלנו, השלישה, מילאה את חוו"ד היציאה לקורס קצינות היא דירגה את אחת הקטגוריות לא ברמה הגבוהה ביותר (דבר שכמובן לא הגיע לנועה), על נועה זה לא היה מקובל והיא ישבה עם המפקדת עד שזו התרצתה ושינתה את החוו"ד…

לאורך השנים הקשר בינינו לא היה יומיומי אבל תמיד הייתה תחושה שזה לא משנה כמה זמן לא נדבר תמיד יהיה טוב להיפגש ולחלוק את הדברים הכי אישיים כאילו אנחנו מתחילות מאותה נקודה שהפסקנו בפעם הקודמת.

זוהי תמונה שהיא רגע אחד ומיוחד מבין המון רגעים יפים ומיוחדים שחלקתי עם פיצי מגיל 14…
זהו רגע אחד, אבל רגע שהוא תמצית הדמות והיופי של החברה הטובה שהיתה לי…
דקות ספורות לפני החופה של נועה ועמיר, נועה בדרכה לחדר חתן-כלה להרגעות וסידורים אחרונים לפני הרגע הגדול. אני פוגשת אותה שנייה לפני שהיא נכנסת לאולם ואומרת לה ״ ממי אל תשכחי לשים גלוס לפני החופה כי ירד לך כל האודם״. לנועה כמובן לא היה שום מושג איפה הגלוס שלה וקבענו שאני אביא לה ואפגוש אותה בפנים. אני אצה רצה להביא את האודם, חוזרת ומשכנעת את השומר שאני במשימה חשובה ושהוא חייב לתת לי להכנס לאולם למרות שאני לא משפחה… אני נכנסת ואז רואה את נועה מתפוצצת מצחוק ומכאב גם יחד וכל משפחתה סביבה לאחר שנתפס לה השריר בכף רגל.
בסופו של דבר נכנסנו שתינו לחדר שם ישבנו משהו כמו רבע שעה ארוכה ומצחיקה במהלכה אני עושה לנועה מסאז׳ ברגל כדי שהשריר הסורר יתרצה וישתחרר. נועה כמובן מתמודדת עם הסיטואציה בדרך שרק היא יודעת להתמודד עם סיטואציות מלחיצות ופשוט מתפוצצת מצחוק!!!

אני מתבוננת בתמונה ורואה גם את היופי החיצוני הטיבעי והקורן וגם את היופי הפנימי האדיר והמופלא שייחד את נועה.
התמונה הזו היא בעצם תמציתה של נועה,שמצד אחד ידעה לקחת דברים בצורה בוגרת שקולה ורצינית ומצד שני ידעה לצחוק המון, להשתחרר ולעבור חוויות שונות בקלילות ועם הרבה הומור.