יפה שלי
למי שהספיק לה מבט אחד ממני,
כדי להבין סיפור שלם שרציתי לספר
למי שהעזתי לספר לה דברים –
שלא העזתי לספר לעצמי
למי שהיתה שם בשבילי-
כשאף אחד אחר לא היה
למי שתמיד היתה חלק ממני
ותמיד תישאר כזו
כשחלית, לא העלת את המוות כאופציה ממשית.
לא האמנת שיום אחד פשוט לא תהיי.
גם אני לא.
באחת השיחות שלנו ביקשתי ממך לא להעלם לי.
הרי ידעת שאת החברה "הכי טובה", וככזו- יש רק אחת כזו.
זה דבר שזוכים לו פעם בחיים.
הבטחת לי שזה לא יקרה ,לפחות לא בעשורים הקרובים
אמרת שיש לך עוד יעד וביום ההולדת החמישים שלי תקראי חלקים מהמכתבים שכתבתי לך, ויש מאות.
צחקת שיום יבוא והבנות שלי ידעו על מה אמא שלהן חשבה וחלמה בגיל 16
אהובה שלי,
זו ההבטחה היחידה שאי פעם הבטחת לי- ולא קיימת.
ועכשיו, אני מוצאת את עצמי יושבת וקוראת מכתבים שלך,
העברנו חיים שלמים ביחד.
בחרתי להביא חלק מהם, ואני מתקשה להאמין שאלו הנסיבות, כדי שיובל וגילי יזכו לדעת גם הן,
על מה אמא שלהן חלמה בגיל 16,
מה העסיק אותנו כל כך, מה הרגיז אותך
ובעיקר כמה שהיית חברה אמיתית ונאמנה
תודה על מה שהענקת לי
זה המון.
ובכל זאת– רציתי עוד
מיכל דואני בהירי