אני והחבר'ה…

 

חוף הים מול זכרון יעקב , אוגוסט 2009.

ליעד הופך שיפודים, עידו מוזג עוד וודקה ועמיר (הצלם החברתי) מביים תמונה סטייל אלבום "פינק פלויד".
עוד יום של כיף עם כל החברים שמצטרף לקמפינג בנהר הירדן, על האש בפארק או סתם הקרנה של גמר "האח הגדול"… 
 

החיוך, השמחה, ההתעניינות, האוזן הקשבת וכמובן גם פטפטת… הם רק חלק קטנטן מהזכרונות הנעימים שנשארים איתנו מנועה.

עמיר ונועה במקסיקו, כאן הכל התחיל…

לקראת סוף הטיול בדרום אמריקה, הגענו ביוני 2001 למקסיקו.

יש הרבה מאוד רגעים בטיול/מסע שכזה שנצרבים בך ונלקחים איתך הלאה לכל החיים. אחד מאותם הרגעים היה רגע מופלא בו פגשנו לראשונה שתי בחורות שובות לב, חגית ונועה. באי קטנטן, קסום ומדהים, אי הנשים (Isla Mujeres), על חוף ים בתולי ולבן ראינו אותן יושבות מתחת לעץ הדקל.
אז לא הבנו למה ואיך, אבל ישר נמשכנו אליהן וההתחברות הייתה מיידית.

בין נועה ועמיר נרקם משהו מיוחד. שני פטפטנים לא קטנים שהגיעו תוך זמן קצר מאוד לשיח עמוק ורחב. הקשר בניהם החל כקשר חברי אמיתי ובמהלך אותו יוני, לאורך חופי הים הקריבי, דרכיהם הצטלבו שוב ושוב (לפעמים ביד המקרה ולפעמים ממש לא…) באיסלה מוחרס, קלאב מד קנקון ופלאיה דל כרמן.

התמונה בראש הדף צולמה במדרחוב בפלאיה דל כרמן מול סניף מקדונלדס מקומי. עמיר ואני סעדנו במקדונלדס, בקומה השנייה, כשלפתע הופיעה נועה. לאור הימים האחרונים באותה עת והתחושות שבעבעו בנועה ועמיר, פיניתי את מקומי והשניים נשארו לבד.

השאר היסטוריה…

במהלך הטיול פוגשים הרבה מאוד אנשים, אבל אפשר לספור על יד אחת בלבד את אלו שממשיכים איתך הלאה לחיים, וזאת בדיוק נועה. יש לה יכולת מאגית לחדור אליך ללב ברגעים ספורים. עמוק עמוק ללב! החיוך, הצחוק, האינטליגנציה, הכריזמה, הנועם, האלגנטיות, היופי והחן. נועה הייתה קסם מהלך.

נועה ועמיר המשיכו יחד …

 

הספד של שבע, חברה של ליאת

נועל'ה

מנהגי אבלות קוצבים לנו 30 ימים להתאבל
ולגלות את המצבה. 30 ימים לארגן את המחשבות ולנסות להתמודד עם לכתך. אבל אני עוד
מנסה להבין מה קורה אצלי בפנים. חודש שלם עבר . אני מתנהלת כאילו כרגיל – אבל
מרגישה בהלם. משהוא לא נתפס לי, לא מצליח להתעכל.. לכתך.

איך בצהרי יום בהיר התקשרה אלי ליאת ואמרה
"היא נפטרה" . לא מתעכל.

זכיתי להכיר אותך- נועל'ה . נועלה חייכנית
שתמיד היית בעיני סמל לחוזק, תמיד צוחקת ומלאת חיים.

ופתאום את לא כאן..

הרי בכל תקופת התיכון של ליאת ושלי הייתי
שורצת אצלך בבית – לימודים, בנים ושיחות נפש, מקופלת שמתחבאת בארון.. .

הייתה לך דרך לגרום לאנשים סביבך להרגיש
מיוחדים. תמיד ידעת לומר מילה טובה , להחמיא. תמיד עם "סטייל" מיוחד
משלך. ואני אהבתי לקשקש, ליהנות מהזמן איתך ומהצחוק שלך, עד שליאת היתה נכנסת לחדר
שלך ודואגת להזכיר לי למי בעצם באתי …

וככה עבר לו הזמן וכולנו גדלנו. אני
נשארתי צמודה לליאת ודרכה התעדכנתי גם על דרכך, על אמיר שלך ועל יובל, ועל גילי – הבנות
המקסימות שלך והחיבור הנפלא שיש לך איתן. על האישה שהפכת להיות, על האמא האוהבת
שאת.

בפעם האחרונה שראיתי אותך כבר ידעת על
המחלה. אני זוכרת את אותה השבת אצל ליאת – אכלנו ארוחת בוקר, דיברנו קצת על דברים
עצובים אבל גם הספקנו למדוד בגדים, לצחוק קצת.. הייתה לך אהבה מיוחדת ללבוש –  ידעת לדאוג לכך שכל הסובבים אותך ידעו מה הלבוש
העדכני ומה מתאים למה.

 חיבוק ונשיקה וכך נפרדנו.

הייתי רוצה לזכור אותך ככה – מחייכת
וצוחקת. דואגת לרומם את רוחם של אחרים.

נועל'ה, עם עיניים שמחות.

 יהי זכרך ברוך.

תמונות ילדות

דברים שעשינו ביחד…

בילדות הלכנו יחד לחוגים – בלט, ג'אז , התעמלות אומנותית… נועה הייתה ממש טובה- היה לה חוש קצב והיא עשתה את התנועות הנכונות. אני לעומת זאת לא ניחנתי בחוש קצב. פעם שאלתי את המורה לג'אז למה אני אף פעם לא בשורה ראשונה כמו נועה. כנראה שלא היה לה נעים ממני אז היא השיבה שנועה נמוכה. אני אגב הייתי יותר נמוכה ממנה….

הספד של ניבה, חברה של נועה

נועה

נועה,

עבר שבוע מאז שנגמר המאבק האמיץ והמדהים שלך במחלה, ועלית לשמיים לנוח קצת…

רציתי לספר לך קצת על מה עבר עלינו מאז שהלכת, וקצת, אם אפשר בכלל להביע במילים, מה היית בשבילי ומה תמיד בעצם תהיי…

רציתי לספר לך שבשבוע האחרון, בבית של ההורים שלך, בין הזרם המדהים של האנשים שבאו במיוחד כדי לספר כמה היית חשובה להם, כמה הצלחת לגעת בהם, הבנתי פתאום שאני לא היחידה, שלכל אחד הייתה את הנועה המיוחדת שלו. פתאום הבנתי את מארג היחסים המדהים שהצלחת לטוות סביבך – שרשרת של אנשים שהצלחת לגרום לכל אחד מהם להרגיש מיוחד.

רציתי לספר לך שרק בשבוע האחרון קלטתי כמה מיוחדים האנשים שהקיפו אותך במהלך החיים שלך: החברים שלך והמשפחה שלך – זאת שנולדת לתוכה וזאת שהקמת במו ידייך. אל תדאגי, הם לעולם יהיו חלק מאיתנו, אנחנו נחזק אותם והם יחזקו אותנו.

רציתי לספר לך על מה הרגשתי באותו בוקר של סוף מאי, בו התקשרת אלי, רק שבוע לפני שהיית אמורה לחזור לעבודה, והודעת לי על המחלה. ברגע שאמרת את צמד המילים הזה: "התגלה גידול", נעצרה לי הנשימה. הייתי תוך כדי נהיגה בדרך לעבודה, והנשימה פשוט נעצרה. ברגע הראשון, המחשבות שלי ישר רצו להשלכות האפשריות, אבל ברגע ששמעתי את הכח והאופטימית בקול שלך מיד חזרו חזרה. היה לי ברור שאת לא תוותרי בקלות, שאת תיאבקי בנחישות שיש רק למעטים ובחיוך גדול – וכך היה… סיימת את חייך מתוך כח גדול מאוד…

רציתי לספר לך שהיית המנהלת המושלמת, ממש נולדת לזה: מצד אחד מאפשרת עצמאות מלאה,  בוטחת וסומכת, נותנת לי קרדיט מלא מול גורמים אחרים על דברים שעשיתי ומצד שני תמיד שם כדי לעזור כשצריך, ובעיקר – תמיד תמיד נותנת גיבוי, אף פעם לא משאירה אותי חשופה. כל הזמן דואגת לטפח, לתת טיפים וכלים, והכל במטרה אחת – לבנות אותי מקצועית ולהעלות אותי על מסלול של התקדמות.

אני זוכרת שבכל שיחות המשוב בינינו תמיד דיברנו על זה שהדינמיקה בינינו מושלמת. שאלת אותי: "יש משהו שהיית רוצה שאני אשנה"? ותמיד עניתי לך: "שיישאר בדיוק איך שזה עכשיו"

בשנה וחצי האחרונות, הצוות הקטנטן שלנו – רק את, אני ועוד מנהלת מוצר, עבר הרבה תהפוכות. אנשים באו ועזבו, והיו תקופות קצרות שנשארנו רק שתינו, להתמודד עם עבודה של 3 אנשים. אבל גם בתקופות האלה את ואני היינו סוג של צוות שנשאר מאוחד וחזק לא משנה מה קורה מסביב. מעולם בתקופות האלו לא חששתי מהעומס, עברנו הכל ביחד.

רציתי לספר לך שזו הייתה גאווה לעבוד תחתיך ואיתך, לעבוד בצוות שמנוהל ככה, להיכנס איתך לישיבות בביטחון, להתנהל ביחד מול גורמים אחרים בלאומי קארד ולהרגיש שהכל נעשה במקצועיות.

אבל לקרוא לך "המנהלת שלי" רק מקטין את הקשר בינינו. היית חברה, חברה אמיתית. כזאת שחולקים איתה את הפרטים הכי אישיים שיש, אפילו כאלה שלא מספרים לחברות טובות אחרות, "מהבית"… חברה שנתנה לי כח וביטחון להיות פתוחה, להיות מי שאני…

חברה שמזהה לי בעיניים, גם בלי להגיד שום דבר, שאני עייפה או לא מרגישה טוב וישר שואלת מה קורה. כזאת שמתעניינת איך בבית, ואיפה עומדים כל התכנונים האישיים… אפילו בשיחה האחרונה שלנו, כל הזמן התעניינת מה קורה איתי ורצית לשמוע כל פרט ורק בסוף השיחה קלטתי שדיברנו רוב הזמן עלי. שתדעי שמאז אותה שיחה אחרונה, אני כל הזמן מדברת איתך בראש ומספרת לך דברים. הלחשושים האלה שאת שומעת שם למעלה, זו אני, שחולקת איתך דברים…

רציתי לספר לך שמאז שהלכת, את איתי, ועם כולנו בעצם, כל הזמן. אנחנו קמים איתך בבוקר ואת מלווה אותנו כל היום. בכל רגעי הצחוק קטנים, את איתנו.

לא הספקתי לומר לך תודה. על כל מה שעשית בשבילי, על כל מי שהיית בשבילי.

יש אנשים, מעטים, שההשפעה שלהם חורגת מהזמן ומהמקום בו חיו, ואת מסוג האנשים האלו. הזיכרונות המדהימים שנתת לי, אין ספור רגעי הצחוק, התמיכה האדירה – כל אלו יחיו בתוכי לנצח.

לנצח אשא אותך בליבי.

אוהבת ומתגעגעת,

ניבה

 

הפתעה מנועה

 

החתונה שלנו נערכה במאי 2010, נועה הייתה בסוף השליש הראשון להריון עם גילי. כמובן שלא החמיצה את הבוקר של אותו היום אצל הספר, רקדה איתי כל החתונה, זכרה להביא את אמא שלי למרכז הרחבה יותר מפעם אחת. אחרי שחזרנו למלון גילינו להפתעתנו שעל המיטה מונחות כמה וכמה מתנות ועל כל אחת מהן פתק. היא דאגה להשאיר לנו מתנות למלון ולירח דבש. הדברים המקסימים שמעלים תמיד חיוך, שלא מצפים להם… תמיד ידעה להפתיע ולרגש כל פעם מחדש.

מסיבת רווקות

נועהל'ה המקסימה,

באפריל 2010, נערכה מסיברת הרווקים-רווקות שלי ושל גיא, בעלי. נועה הייתה בתחילת ההריון עם גילי והגיעה לים עם עמיר. היא הרגישה מאוד לא טוב כל הערב והקיאה המון. כולנו ישנו באוהלים על החוף והתחננתי לנועה שתחזור הבייתה לישון, שזה בסדר גמור, שאני מעדיפה לדעת שהיא ישנה במיטה נוחה. לא היה עם מי לדבר, נועה סרבה בכל תוקף ולמרות הקושי הגדול שהיתה שרויה בו (בדיעבר יתכן ונבע גם מהמחלה) לא עזבה את המקום ונשארה עם עמיר לישון באוהל. על הבוקר פגשתי אותה בשירותים, מתארגנת ומתלבשת, לובשת שמלה ונעלי עקב כי מיד היא ועמיר צריכים להספיק להגיע לברית, בלי לנוח, בלי לעבור בבית. זוהי נועה, חברת אמת טוטאלית שתעשה מעל ומעבר ליכולתה למען הקרובים אליה.

 

טיול לספארי עם הגן של יובל- מאי 2011

 נועה ואני הכרנו בערך חצי שנה, למרות שהילדים שלנו היו יחד בגן כבר כמה חודשים, לא התראנו ומצאנו את עצמנו בחוג אליו נרשמנו שתינו כדי להיות עם הגדולים כאשר נולדו להם אחים קטנים. היה בינינו קליק מיידי, חצי שעה של חוג הפכה אותנו לחברות.

חצי שנה, ממש מעט מדי זמן, אמנם היינו בחופשת לידה אז לפחות יכולנו להתראות יותר מאשר במציאות הרגילה אבל זה מעט מדי ללא ספק.

נועה נכנסה לי ללב, הבנו אחת את השניה,חווינו חוויות דומות של הורות לשני ילדים קטנים עם הפרשים זהים, בני זוג עורכי דין וילדים בכורים שובבים….

אין לי ספק שנועה תלווה אותי כל החיים, אני מרגישה שזכיתי על אף ההיכרות הקצרה.

בזכותה גם זכיתי להכיר את עמיר,יובלי, גילי, ההורים המדהימים שלה והאחיות המקסימות שלה וכולם בליבי לעד.

מתכון של נועה

מתכון של נועה

איך לא? מתכון של פסטה…

את המתכון הזה נועה הכינה לי ולרוני, קצת אחרי שהכרנו, בחופשת בלידה של יובל.
זה מתכון של רוטב עגבניות שהעגבניות בו מוקפצות יחד עם יתר המרכיבים אבל לא הופכים אותן ממש לרוטב. ככה בדיוק נועה הסבירה לי תו"כ שהיא קצצה את העגבניות לחתיכות בגודל של סלט.

אני מקווה שאני זוכרת את כל הרכיבים 🙂

רכיבים:

5 עגבניות קצוצות
בזיליקום
שום – 2-3 שיניים קצוצות
פלפל חריף ירוק או אדום – חתיכה קטנה קצוצה, עפ"י הטעם
שמן זית
כפית סוכר
מלח
פלפל שחור
צנוברים
————————————-
פרמז'ן

שמים במחבת שמן זית ומוסיפים את כל המרכיבים מלבד הצנוברים והפרמז'ן.
מקפיצים יחד כ 5 דקות עד שמתקבל רוטב אבל עדיין העגבניות בחתיכות. מוסיפים את הצנוברים לעוד דקה ומורידים מהאש.
יוצקים את הרוטב על הפסטה המוכנה, מוסיפים קצת פרמז'ן ובתיאבון.

תמונה

קצת פחות מ 3 שנים של חברות

אהובתי,

די בדיוק לפני 3 שנים זה קרה.
למזלי נבחרתי לפגוש בך ואת בי. למזלי קרה ה״קליק", כמו שקראת לזה..
ולמזלי זכיתי בחברה הכי משמעותית שהייתה לי בחיים הבוגרים.
כמה דברים עוד יש לי להגיד לך, כל יום נוספים עוד..

נפגשנו בחוג עיסוי תינוקות, רק לכתוב את זה מעלה לי חיוך על השפתיים. כמה דברים קרו שם. אבל מה שהכי בלט היה כמה את לא מתחברת לחוג המעיק הזה ומחכה שייגמר כבר 🙂 אני זוכרת שיום אחד איחרת והמדריכה חיכתה לך, ואחרי זה צחקנו ואמרת לי שקיווית שנתחיל בלעדייך..
בדיעבד צחקנו על עצמינו, שכ"כ מיהרנו לקחת תינוקות בנות חודש וחצי לחוג.

אחרי שנפגשנו גילינו שילדנו בהפרש של 3 ימים זו מזו, וכך התעצבנו לנו יחד בתור אמהות טריות. אפשר להגיד שהיית החונכת שלי… תמיד ידעת באיזה שלב התפתחותי אנחנו, ומה צריך עכשיו. וכמובן שלימדת אותי לעשות תחנות בבית, כדי להעביר בהן את אליה ולפנות לעצמי זמן.

ואז כשהיית בהיריון שני, המשכת בחונכות ו.. אי אפשר להתעלם מחלקך בקיומו של אריאל 🙂
מאוד עזרת, בלשון המעטה, להביא אותי לתובנה שהגיע הזמן להמשיך הלאה ולעשות עוד ילד. לצערי, לא פגשת אותו אבל הספקת לראות תמונה.

לפני כמה חודשים נפגשנו ואמרת לי ״אני צריכה את הפסיכולוגית שלי״. ואני זוכרת שזה מאוד החמיא לי אבל גם מאוד הפתיע אותי, כי בתפיסה שלי, את היית הפסיכולוגית שלי..

מאז שבחרת לעזוב אותנו, אין יום שאת לא במחשבותיי, ועם הזמן כמובן שהגעגועים גדלים.
אני לא מפסיקה לחשוב על העובדה שזכיתי בך לזמן כל כך קצר, כמו מלאך כזה שבא להאיר לי את הדרך, רמז כמה רמזים, והמשיך הלאה.

האמת שכתבתי לך בראש כל כך הרבה פעמים, אבל זה כל כך כאב, והרגשתי שאני לא מסוגלת עדיין להשלים עם זה ולכתוב ממש. עכשיו כשאני עושה את זה אני מרגישה שיש לי מעין גדול לשאוב ממנו, ויש עוד הרבה מה לכתוב.

 

את נועה הכרתי בצבא ומהרגע הראשון שנפגשנו היה ברור לשתינו שאנחנו חברות, מין קליק כזה שלא מרגישים עם כל אדם שפוגשים.

התמונה צולמה באחת הפעמים שנועה באה לבקר אותי במשרד, היא עמדה בחדר שלי ממוסגרת הרבה שנים ובעצם עד שיצאתי מהבית. ביום שהיא נפטרה הדבר הראשון שעשיתי במין דחף בלתי מוסבר היה לנבור בין הארגזים במרתף בבית של אמי, למצוא את התמונה ולהיזכר בתחילת הקשר שלנו, של שתי ילדות שכל החיים עוד לפניהן….

שרתנו יחד כחצי שנה לפני שנועה יצאה לקורס קצינות. אני זוכרת שכשהמפקדת שלנו, השלישה, מילאה את חוו"ד היציאה לקורס קצינות היא דירגה את אחת הקטגוריות לא ברמה הגבוהה ביותר (דבר שכמובן לא הגיע לנועה), על נועה זה לא היה מקובל והיא ישבה עם המפקדת עד שזו התרצתה ושינתה את החוו"ד…

לאורך השנים הקשר בינינו לא היה יומיומי אבל תמיד הייתה תחושה שזה לא משנה כמה זמן לא נדבר תמיד יהיה טוב להיפגש ולחלוק את הדברים הכי אישיים כאילו אנחנו מתחילות מאותה נקודה שהפסקנו בפעם הקודמת.

2011_03_17 פורים

מכתב מנועה למסיבת רווקות של דקלה

מכתב מנועה למסיבת רווקות

הכרתי את נועה בכיתה ב' ומיד היא הפכה לחברה הכי טובה שלי. את כל הילדות בילינו ביחד, אך בתיכון דרכינו התפצלו. בשנת 2003 בדרכי לתאילנד עם יונתן פגשתי את נועה בשדה התעופה (היא עבדה בסקאל) וממש שמחנו לפגוש אחת את השניה. דיברנו ודיברנו ולבסוף היא ביקשה שאשמור לה ולעמיר חדר בקופנגן כי הם עתידים להגיע לשם. הגענו לקופנגן, שמרנו להם חדר ונפגשנו. החיבור היה מדהים כאילו לא נפרדנו וכך גם החיבור בין יונתן לעמיר וביננו לבני הזוג. המשכנו את כל החופשה ביחד וחופשות רבות נוספות. נועה היא אינספור זכרונות ילדות, טיולים משותפים עם עמיר ויונתן ולימים עם איתי ויובלי ואין קץ תכנונים לעתיד ולגידול משותף של גילגול וליאורי

2007 חתונה הדר וקובי

2010_05_29 בגן גורים

2009_12_26 ספארי רמת גן

הספד של מיכל קולודני, חברה של נועה

תמונה

הספד מיכל קולודני

נועה יקרה,

הגעגועים אלייך עזים. היית בשבילי קודם כל חברה ורק אחר כך עמיתה לעבודה.

את כל ההיריון האחרון והלידה שלנו עברנו צמוד ביחד, מיום ההתעברות פחות או יותר, דרך כל ההתפתחויות, כולל הכאבים.

כל הזיכרונות שלי ממך כל כך מוחשיים, כל כך טריים.

ועם כל הכאב הגדול והחוסר העצום שהשארת אחרייך, אני לא יכולה שלא להיזכר בך בחיוך גדול- בחיוך שלך.

כשאני חושבת עלייך אני חושבת קודם כל על החיוניות שלך, החיוביות שלך והאופטימיות האינסופית.

היית משאב כל כך חשוב עבורי. עבור כל הסובבים אותך.

הלב מסרב להיפרד, את כבר חסרה לי כל כך.

אוהבת לעד,

מיכל

זוהי תמונה שהיא רגע אחד ומיוחד מבין המון רגעים יפים ומיוחדים שחלקתי עם פיצי מגיל 14…
זהו רגע אחד, אבל רגע שהוא תמצית הדמות והיופי של החברה הטובה שהיתה לי…
דקות ספורות לפני החופה של נועה ועמיר, נועה בדרכה לחדר חתן-כלה להרגעות וסידורים אחרונים לפני הרגע הגדול. אני פוגשת אותה שנייה לפני שהיא נכנסת לאולם ואומרת לה ״ ממי אל תשכחי לשים גלוס לפני החופה כי ירד לך כל האודם״. לנועה כמובן לא היה שום מושג איפה הגלוס שלה וקבענו שאני אביא לה ואפגוש אותה בפנים. אני אצה רצה להביא את האודם, חוזרת ומשכנעת את השומר שאני במשימה חשובה ושהוא חייב לתת לי להכנס לאולם למרות שאני לא משפחה… אני נכנסת ואז רואה את נועה מתפוצצת מצחוק ומכאב גם יחד וכל משפחתה סביבה לאחר שנתפס לה השריר בכף רגל.
בסופו של דבר נכנסנו שתינו לחדר שם ישבנו משהו כמו רבע שעה ארוכה ומצחיקה במהלכה אני עושה לנועה מסאז׳ ברגל כדי שהשריר הסורר יתרצה וישתחרר. נועה כמובן מתמודדת עם הסיטואציה בדרך שרק היא יודעת להתמודד עם סיטואציות מלחיצות ופשוט מתפוצצת מצחוק!!!

אני מתבוננת בתמונה ורואה גם את היופי החיצוני הטיבעי והקורן וגם את היופי הפנימי האדיר והמופלא שייחד את נועה.
התמונה הזו היא בעצם תמציתה של נועה,שמצד אחד ידעה לקחת דברים בצורה בוגרת שקולה ורצינית ומצד שני ידעה לצחוק המון, להשתחרר ולעבור חוויות שונות בקלילות ועם הרבה הומור.

2009_05_30 בחוף תל ברוך

2007 חתונה ליעד והדר

2009_12_03 אמסטרדם

2006_06_04 בריסל ופריז

2008_04_19 ארצות הברית

תאילנד 2003

גלריה