נועל'ה

מנהגי אבלות קוצבים לנו 30 ימים להתאבל
ולגלות את המצבה. 30 ימים לארגן את המחשבות ולנסות להתמודד עם לכתך. אבל אני עוד
מנסה להבין מה קורה אצלי בפנים. חודש שלם עבר . אני מתנהלת כאילו כרגיל – אבל
מרגישה בהלם. משהוא לא נתפס לי, לא מצליח להתעכל.. לכתך.

איך בצהרי יום בהיר התקשרה אלי ליאת ואמרה
"היא נפטרה" . לא מתעכל.

זכיתי להכיר אותך- נועל'ה . נועלה חייכנית
שתמיד היית בעיני סמל לחוזק, תמיד צוחקת ומלאת חיים.

ופתאום את לא כאן..

הרי בכל תקופת התיכון של ליאת ושלי הייתי
שורצת אצלך בבית – לימודים, בנים ושיחות נפש, מקופלת שמתחבאת בארון.. .

הייתה לך דרך לגרום לאנשים סביבך להרגיש
מיוחדים. תמיד ידעת לומר מילה טובה , להחמיא. תמיד עם "סטייל" מיוחד
משלך. ואני אהבתי לקשקש, ליהנות מהזמן איתך ומהצחוק שלך, עד שליאת היתה נכנסת לחדר
שלך ודואגת להזכיר לי למי בעצם באתי …

וככה עבר לו הזמן וכולנו גדלנו. אני
נשארתי צמודה לליאת ודרכה התעדכנתי גם על דרכך, על אמיר שלך ועל יובל, ועל גילי – הבנות
המקסימות שלך והחיבור הנפלא שיש לך איתן. על האישה שהפכת להיות, על האמא האוהבת
שאת.

בפעם האחרונה שראיתי אותך כבר ידעת על
המחלה. אני זוכרת את אותה השבת אצל ליאת – אכלנו ארוחת בוקר, דיברנו קצת על דברים
עצובים אבל גם הספקנו למדוד בגדים, לצחוק קצת.. הייתה לך אהבה מיוחדת ללבוש –  ידעת לדאוג לכך שכל הסובבים אותך ידעו מה הלבוש
העדכני ומה מתאים למה.

 חיבוק ונשיקה וכך נפרדנו.

הייתי רוצה לזכור אותך ככה – מחייכת
וצוחקת. דואגת לרומם את רוחם של אחרים.

נועל'ה, עם עיניים שמחות.

 יהי זכרך ברוך.