את נועה הכרתי בצבא ומהרגע הראשון שנפגשנו היה ברור לשתינו שאנחנו חברות, מין קליק כזה שלא מרגישים עם כל אדם שפוגשים.

התמונה צולמה באחת הפעמים שנועה באה לבקר אותי במשרד, היא עמדה בחדר שלי ממוסגרת הרבה שנים ובעצם עד שיצאתי מהבית. ביום שהיא נפטרה הדבר הראשון שעשיתי במין דחף בלתי מוסבר היה לנבור בין הארגזים במרתף בבית של אמי, למצוא את התמונה ולהיזכר בתחילת הקשר שלנו, של שתי ילדות שכל החיים עוד לפניהן….

שרתנו יחד כחצי שנה לפני שנועה יצאה לקורס קצינות. אני זוכרת שכשהמפקדת שלנו, השלישה, מילאה את חוו"ד היציאה לקורס קצינות היא דירגה את אחת הקטגוריות לא ברמה הגבוהה ביותר (דבר שכמובן לא הגיע לנועה), על נועה זה לא היה מקובל והיא ישבה עם המפקדת עד שזו התרצתה ושינתה את החוו"ד…

לאורך השנים הקשר בינינו לא היה יומיומי אבל תמיד הייתה תחושה שזה לא משנה כמה זמן לא נדבר תמיד יהיה טוב להיפגש ולחלוק את הדברים הכי אישיים כאילו אנחנו מתחילות מאותה נקודה שהפסקנו בפעם הקודמת.