הספד של ניבה, חברה של נועה

נועה

נועה,

עבר שבוע מאז שנגמר המאבק האמיץ והמדהים שלך במחלה, ועלית לשמיים לנוח קצת…

רציתי לספר לך קצת על מה עבר עלינו מאז שהלכת, וקצת, אם אפשר בכלל להביע במילים, מה היית בשבילי ומה תמיד בעצם תהיי…

רציתי לספר לך שבשבוע האחרון, בבית של ההורים שלך, בין הזרם המדהים של האנשים שבאו במיוחד כדי לספר כמה היית חשובה להם, כמה הצלחת לגעת בהם, הבנתי פתאום שאני לא היחידה, שלכל אחד הייתה את הנועה המיוחדת שלו. פתאום הבנתי את מארג היחסים המדהים שהצלחת לטוות סביבך – שרשרת של אנשים שהצלחת לגרום לכל אחד מהם להרגיש מיוחד.

רציתי לספר לך שרק בשבוע האחרון קלטתי כמה מיוחדים האנשים שהקיפו אותך במהלך החיים שלך: החברים שלך והמשפחה שלך – זאת שנולדת לתוכה וזאת שהקמת במו ידייך. אל תדאגי, הם לעולם יהיו חלק מאיתנו, אנחנו נחזק אותם והם יחזקו אותנו.

רציתי לספר לך על מה הרגשתי באותו בוקר של סוף מאי, בו התקשרת אלי, רק שבוע לפני שהיית אמורה לחזור לעבודה, והודעת לי על המחלה. ברגע שאמרת את צמד המילים הזה: "התגלה גידול", נעצרה לי הנשימה. הייתי תוך כדי נהיגה בדרך לעבודה, והנשימה פשוט נעצרה. ברגע הראשון, המחשבות שלי ישר רצו להשלכות האפשריות, אבל ברגע ששמעתי את הכח והאופטימית בקול שלך מיד חזרו חזרה. היה לי ברור שאת לא תוותרי בקלות, שאת תיאבקי בנחישות שיש רק למעטים ובחיוך גדול – וכך היה… סיימת את חייך מתוך כח גדול מאוד…

רציתי לספר לך שהיית המנהלת המושלמת, ממש נולדת לזה: מצד אחד מאפשרת עצמאות מלאה,  בוטחת וסומכת, נותנת לי קרדיט מלא מול גורמים אחרים על דברים שעשיתי ומצד שני תמיד שם כדי לעזור כשצריך, ובעיקר – תמיד תמיד נותנת גיבוי, אף פעם לא משאירה אותי חשופה. כל הזמן דואגת לטפח, לתת טיפים וכלים, והכל במטרה אחת – לבנות אותי מקצועית ולהעלות אותי על מסלול של התקדמות.

אני זוכרת שבכל שיחות המשוב בינינו תמיד דיברנו על זה שהדינמיקה בינינו מושלמת. שאלת אותי: "יש משהו שהיית רוצה שאני אשנה"? ותמיד עניתי לך: "שיישאר בדיוק איך שזה עכשיו"

בשנה וחצי האחרונות, הצוות הקטנטן שלנו – רק את, אני ועוד מנהלת מוצר, עבר הרבה תהפוכות. אנשים באו ועזבו, והיו תקופות קצרות שנשארנו רק שתינו, להתמודד עם עבודה של 3 אנשים. אבל גם בתקופות האלה את ואני היינו סוג של צוות שנשאר מאוחד וחזק לא משנה מה קורה מסביב. מעולם בתקופות האלו לא חששתי מהעומס, עברנו הכל ביחד.

רציתי לספר לך שזו הייתה גאווה לעבוד תחתיך ואיתך, לעבוד בצוות שמנוהל ככה, להיכנס איתך לישיבות בביטחון, להתנהל ביחד מול גורמים אחרים בלאומי קארד ולהרגיש שהכל נעשה במקצועיות.

אבל לקרוא לך "המנהלת שלי" רק מקטין את הקשר בינינו. היית חברה, חברה אמיתית. כזאת שחולקים איתה את הפרטים הכי אישיים שיש, אפילו כאלה שלא מספרים לחברות טובות אחרות, "מהבית"… חברה שנתנה לי כח וביטחון להיות פתוחה, להיות מי שאני…

חברה שמזהה לי בעיניים, גם בלי להגיד שום דבר, שאני עייפה או לא מרגישה טוב וישר שואלת מה קורה. כזאת שמתעניינת איך בבית, ואיפה עומדים כל התכנונים האישיים… אפילו בשיחה האחרונה שלנו, כל הזמן התעניינת מה קורה איתי ורצית לשמוע כל פרט ורק בסוף השיחה קלטתי שדיברנו רוב הזמן עלי. שתדעי שמאז אותה שיחה אחרונה, אני כל הזמן מדברת איתך בראש ומספרת לך דברים. הלחשושים האלה שאת שומעת שם למעלה, זו אני, שחולקת איתך דברים…

רציתי לספר לך שמאז שהלכת, את איתי, ועם כולנו בעצם, כל הזמן. אנחנו קמים איתך בבוקר ואת מלווה אותנו כל היום. בכל רגעי הצחוק קטנים, את איתנו.

לא הספקתי לומר לך תודה. על כל מה שעשית בשבילי, על כל מי שהיית בשבילי.

יש אנשים, מעטים, שההשפעה שלהם חורגת מהזמן ומהמקום בו חיו, ואת מסוג האנשים האלו. הזיכרונות המדהימים שנתת לי, אין ספור רגעי הצחוק, התמיכה האדירה – כל אלו יחיו בתוכי לנצח.

לנצח אשא אותך בליבי.

אוהבת ומתגעגעת,

ניבה