נועה,
עדין קשה לי להאמין שאלה הנסיבות בהן אני כותבת לך. אני כותבת את השורות האלה, ועדין מתקשה לעכל שלא את תהי זו שתקראי אותן.
את ואני למדנו באותה הכיתה בתיכון. לא היינו חברות, רק למדנו באותה הכיתה. הזכרון שלי ממך הוא חד וברור – קטנטונת מקסימה, עם עיניים בורקות, עם חיוך תמידי על הפנים, עם אנרגיות מטורפות, תמיד מוקפת חברים, תמיד נראית כה שמחה ומאושרת.
לא היינו בקשר, את ואני, רק חברות בפייסבוק בשנים האחרונות. ראיתי מדי פעם את התמונות שלך, את יודעת, רפרופים של סקרנות של מה קורה עם בני כיתתי ותו לא. ראיתי שאנחנו בשלבים די דומים בחיים – התחתנו באותה השנה, וגם לי שתי בנות קטנות, בגילאים קצת גדולים משלך. והשגרה הרגילה, החיים, הכל כמו שצריך להיות.
את הרגע בו קיבלתי את הידיעה על פטירתך אני לא מצליחה לשכוח. התקשר אלי חבר שלמד איתנו בכיתה, שראה מודעת אבל בשכונה שלנו, שכונת הילדות שלך. "נועה פוקס רייסמן" הוא אמר לי, "זו בטח לא נועה שלמדה איתנו, נכון?". "לא יכול להיות שזו היא", אמרתי לו, "חכה, אני אבדוק בפייסבוק". נכנסתי לדף שלך, וכמה אירוני – הוא המשיך להיות רגיל, מלא חיים, בדיוק כמוך. רק שהדרך משם לשם המשפחה של בעלך הייתה קצרה, ואז, כשראיתי, חשכו עיני. אני זוכרת שהתיישבתי על הכיסא, ולא הצלחתי לזוז. ביקשתי מבעלי שיקח את הבנות, שלא הבינו מה קרה לאמא.
לעתים קרובות מוות של אנשים שאתה לא מכיר, או מכיר בעקיפין מאוד, או שהם פשוט לא קרובים מספיק, עובר לידך בלי שתשים לב. זה יכול לתפוס רגע מהחיים שלך, רגע של צער אולי, ואז זה חולף, והחיים חוזרים לשגרה. ולפעמים זה תופס אותך.
המוות שלך תפס אותי לא מוכנה. לא מוכנה לכך שמשהו כזה יכול לקרות למישהי בגיל שלי, בת כיתתי, מישהי מקסימה כל כך וכל כך אוהבת את החיים, אמא לילדות קטנות, בת, אחות, אישה. במשך ימים הייתי הולכת לישון ומתעוררת כשאני חושבת עליך ועל משפחתך. לאחר כמה ימים נפל האסימון והבנתי שאני גם מכירה את אמא שלך, הגננת המקסימה אליה כה קויתי שבתי תגיע השנה. וזה רק הגביר את הכאב שלי בשביל משפחתך.
בימים האחרונים קראתי באתר שהקימו לזכרך. אתר על החיים שלך. קראתי על איזו חברה היית, ואיזו אמא היית, איך הצטיינת בכל שלב בחיים שבו היית. קראתי עם דמעות בעיניים את הדברים המרגשים שכתבו עליך, ומדי פעם היה נדמה לי שזה בכלל לא אמיתי. איך זה יכול להיות אמיתי כשאת מביטה מהמסך עם העיניים מלאות החיים שלך, העיניים שאני זוכרת מלפני יותר מחמש עשרה שנים, שלא השתנו כלל בכל הזמן הזה.
אני מאחלת למשפחתך שתדע להמשיך הלאה, ושלא ידעו עוד צער לעולם ואני בטוחה שאת תמשיכי לשמור עליהם מלמעלה.
יהי זכרך ברוך