נועל'ה שלי,

עברה שנה, והחיוך שלך לא יוצא לי מהראש.
איפה שאני לא נמצאת אני רואה אותך.
מופיעה מולי פתאום מטיילת עם העגלה, מחייכת אליי מפינה מרוחקת.
רואה אותך מאחור, דקה וזקופה, עם השיער אסוף בקליפס, ואז את מסתובבת ואני כל כך מתאכזבת לראות שזו מישהי אחרת.
לא משנה מי,
ואז אני אומרת לעצמי,
– נועה לא פה –

בשנה הזו שעברה, למדתי עלייך עוד כמה דברים.
בעיקר כמה אהבו אותך וכמה היית משמעותית בחיים של אנשים כה רבים.
לא שלא ידעתי קודם את כמות האנשים שהיית קשורה אליהם והיו קשורים אלייך, לא ידעתי עד כמה עמוק זה היה.
אני קוראת את כל מה שכותבים באתר שלך, (מאמינה שיש לך אתר?)
וממי, אני קצת מקנאה.
מקנאה בזה שאנשים רבים הכירו אותך בצורות שאני לא הכרתי. ואני גם שמחה כל כך שהצלחת לנגוע בכל כך הרבה אנשים.
אני רוצה להגיד לך שזה לא פרופורציונאלי לכמות החלקיקים שלך בגוף.
איך נועה קטנה כל כך מצליחה לשלב כל כך הרבה דברים ולהיות מסורה לכולם ואת הכל לעשות באופן מושלם?
זוכרת שקראו לך מחופשת הלידה לקבל פרס הצטיינות?
אמרתי לך שאני מעריצה אותך.
ממי, אני מעריצה אותך (ואני לא מאמינה בהערצה), פשוט לא השארת לי ברירה.
אבל יש לך חיסרון אחד גדול,
את לא פה איתנו,
תודי שזה חיסרון ענק.
ממשיכה לראות אותך ואת החלקיקים שלך במשפחה המדהימה שלך, וזה נותן כוח.

עברתי הרבה במהלך השנה הזו, בכל משבר, התלבטות ואושר גדול היית איתי, לחשת באזני דברים שמיועדים אליי בלבד.
ניתחנו ביחד אירועים וסיטואציות. אם היית פה היית כבר יודעת לכוון אותי בדרך הנכונה עם הראיה הכל כך אינטיליגנטית שלך על החיים.
אני זוכרת אותך חיה ותוססת.
ממי, אם זה לא ברור, אני מתגעגעת אלייך מאוד.
את איתי בליבי תמיד.

נ.ב
אני אוהבת אותך (וסליחה על הקיטש),
מור.